איפה הרוח?
מאת DoMinorEffect
בסרט "אף פעם לא מאוחר מדי" נוסע בחור בן שלושים במכונית ישנה ברחבי הארץ ומדביק כרזות לשירות הכרויות. על הכרזה כתוב "אף פעם לא מאוחר מדי" אבל הבחור המדביק כולו איחור והחמצה. הוא רק בן שלושים אבל שהות של שמונה שנים בדרום-אמריקה הוציאה אותו מהמרוץ. כי תמיד יש מרוץ, ויש מסלול, ויש קצב ראוי ובגיל שלושים כבר צריך לנחות מהאוויר.
בסרט יש עצבוביות מוגזמת והסצנות אווריריות ומרווחות מדי, אבל שווה לצלוח אותו בזכות רגע אחד שמגיע באמצעו: במהלך נסיעה במכונית הבחור מכניס קלטת ישנה לרדיוטייפ וחווה אלברשטיין מתחילה לשיר. היא שואלת: "אולי ראיתם את הרוח?". הרגע הזה כל-כך דומיננטי בסרט שיוצריו החליטו לפתוח את הטריילר איתו. דקה לתוך השיר הקצב מתחיל להפתיע.
אלברשטיין הקליטה את השיר לאלבום "משירי ארץ אהבתי" שיצא ב-1970. את הלחן כתב מוני אמיריליו ומילות השיר שייכות למשוררת כריסטינה רוזטי, בתרגומה של לאה נאור. בצירוף מקרים מעניין, בפברואר 1970 הוציא ג'ון לנון את הסינגל !Instant Karma. לבי-סייד של הסינגל צורפה הקלטה של יוקו אונו שרה את שירה של רוזטי במילותיו המקוריות – ?Who Has Seen The Wind. ההבדלים בין הביצועים ניכרים: בעוד שג'ון בחר בלחן ויקטוריאני שתואם את תקופתה של המשוררת, אמיריליו העדיף להלחין את הרוח.
התכתבות קצרה עם המתרגמת לאה נאור מגלה שהיא כלל לא היתה מודעת לגירסא של ג'ון ויוקו. היא אהבה את רוזטי ונחשפה אליה בזכות אנתולוגיות לשירה אנגלית שקראה באותן השנים. היא אהבה את שיריה ואף תרגמה שיר נוסף שלה "כשאמות יום אחד, אהובי". רוזטי (1830-1894) חייתה בקרב משפחה אמנותית: אביה היה משורר, אחיה דנטה היה צייר ומשורר, ואח נוסף בשם וויליאם ואחותה מריה, עסקו גם הם בכתיבה. כריסטינה כתבה מילדות ופרסמה כמה שירים במגזיני ספרות ושירה. בגיל 31 זכתה לפרסם קובץ שירים מלא.
כריסטינה כפי שצוירה בידי אחיה דנטה
לנון הוציא את הסינגל, שהפך לאחד המצליחים שלו, כשהיה בן 29 בלבד. הוא צועק בשיר להתעשתות. בז'רגון הרוחני של סוף שנות השישים הוא מציע בפשטות שנהיה אחראים למעשינו. מה שאנחנו עושים עוד יחזור אלינו. בצדו השני של הסינגל יוקו שרה על הרוח לפי עקרון פחות נבואי – אם ראינו את העץ משתחווה, סימן שהרוח חלפה. לימים התווסף שירה של יוקו גם להוצאה המחודשת על גבי דיסק של "אלבום החתונה", אותו אלבום משותף לה וללנון, שנפתח ב-22 דקות של קריאות, גניחות, צעקות, גערות, ונאקות "ג'ון" ו"יוקו". בארץ זכה השיר לגירסא שנייה באכסניה הפוכה – בתוכנית הילדים "קרוסלה" (בלחן אחר). בשני המקומות השיר נראה מודבק במקום הלא-נכון.
אז מה קורה באזור גיל השלושים? רוזטי ולנון היו אז פוריים יצירתית ומחשבתית. הם לא נתנו לרוח לחמוק והמשיכו לרדוף אחריה. וכמו שכתוב בשיר, יש המון סימנים שהרוח עברה, ולי זו אזהרה. די להבחין בנסיגה בכדי לדעת שעוד רגע הרוח תחלוף. אז כחלק ממשבר גיל השלושים החלטתי לנסות לכתוב על מוזיקה. אולי אף פעם לא מאוחר מדי.
אפקט הדו-מינור 
אמנם יש לי עוד כמה שנים עד שאגיע לשנות השלושים שלי, אבל בכל יום שעובר ישנה בי התהייה או החשש שמא הרוח הרוח תחלוף בלי סימני אזהרה.. שמחה שהתחלת לכתוב את הבלוג הזה, ככה הרוח תחלוף לה טיפה יותר לאט. 🙂
"כי תמיד יש מרוץ, ויש מסלול, ויש קצב ראוי ובגיל שלושים כבר צריך לנחות מהאוויר."
נכון, תמיד יש מרוץ, ותמיד יש מסלול, ותמיד יש את הקצב הראוי,
אבל תמיד אנחנו יכולים להחליט שאנחנו רוצים לבחון מסלול אחר (וכן, זה דורש אומץ), ולגבי הקצב – יש את הקצב הממוצע (הראוי אולי), אבל נולדנו שונים וכל אחד והקצב שלו.. כל אחד עם המטענים שלו, וההיסטוריה שלו והחוויות שלו וכל זה גורם לדברים להתפתח בקצב שונה..
ואולי עוד איזו מחשבה על רוח – הרוח לעולם לא ניגמרת… היא לעיתים מפסיקה או נחלשת, אבל אתה יכול להיות בטוח שבשלב כלשהו יגיע עוד משב..
אני מקווה שאת צודקת, שתמיד אפשר לבחון מסלול אחר, אך אני לא בטוח שמלחמת הקיום מאפשרת את זה. נראה לי שזו אשליה שהדור שלנו מטפח, שאפשר להסיט את המסילה כשרוצים והרכבת תעבור בחלקות לנתיב החדש. אבל לא בטוח שיש שם מסילה. יכול להיות שצריך להמשיך משם ברגל.
לגבי הרוח – ברגעים שהיא מפסיקה יש תחושת ואקום, שלגוף נושם היא מחנק.
ואז אתה משווע למשב. 🙂
איני יודעת אם אני צודקת או לא, בזה אני מאמינה.. אבל כנראה שעד שלא אהיה שם לא אדע (עם כי אנו אמורים לקוות לא להגיע לשם, לא?)
בכל אופן, אין ספק שמלחמת הקיום מקשה על זה ומאוד, וכן, כנראה שאין זה נכון לגבי אנשים שחווים את מלחמת הקיום הזו לעומק על כל משמעותיה (לשמחתי, אני לא במצב הזה שבו כל יום מבחינתי הוא הישרדות). אך אני חושבת שניתן לסטות ממסילת הרכבת כשרוצים, ולא אמרתי שתהיה שם מסילה אחרת, בד"כ לא תהיה שם, בד"כ יהיה צורך בהליכה ברגל ובחיפוש אחר הנתיב האידיאלי בשבילך, (סלילת הנתיב..?) ואז אחרי סלילת הדרך לפעמים מגיעים למסילה אחרת.
והרוח.. לפעמים אני מאמינה שצריך לחוש בואקום כדי לדעת להנות ממשב הרוח.. וברגע שמרגישים שהואקום נמשך קצת יותר זמן, רצוי ללכת קצת מסביב או לעלות לאיזו גבעה כדי לעזור לעצמנו לחוש שוב ברוח..
נשמע הגיוני?