מאחורי כל זה

מאת DoMinorEffect

נסיונות לפענח רגשות והתנהגות באמצעים מדעיים מרתיעים אותי. אני לא רוצה לדעת מהי אהבה כתהליך כימי ולא לדעת באיזו אונה מונח המוסר. הפענוח הזה הוא בוודאי מרתק מדעית, אך הוא לא מקרב אותי להבנת הרגש או המחשבה. קריאה על מחקרי-מוח בעיתונות הפופולרית מעוררת בי חשש שהמתאם המדעי הקלוש ביותר יגבר על כל טיעון תרבותי-חברתי בולט.

למרות הרתיעה הזאת, אני לא מתעלם מכך שאני שוכן בתוך גוף ושהוא משפיע על התודעה ועל היכולות שלי. בעקבות כמה נסיונות כושלים לשמוע מוזיקה שאיני מורגל לה, התחלתי לקרוא את ספרו של אוליבר סאקס, "מוזיקופיליה". סאקס, המוכר גם מספרו "האיש שחשב שאשתו היא כובע", הוא נוירולוג שכותב על חקר המוח בבהירות רבה, כשבספרו הנוכחי הוא התמקד בהפרעות מוזיקליות. בכתיבה שלו ניכרת אהבה כנה למוזיקה, לצלילים ולשמיעה, ואין בו רק רצון לפרק את המוזיקה לגלים ולהפרעות נוירולוגיות.

אל הספר פניתי מתוך רצון למצוא תשובה לסוגיה שמטרידה אותי: האם המוח שלי עדיין גמיש ופתוח להסתגל לז'אנרים מוזיקליים חדשים? או שאולי אני מוגבל לאהוב מוזיקה שנחשפתי אליה בילדות, ולמוזיקה כזו בלבד? במילים אחרות, האם לעולם לא אוכל לשקוע באמת במוזיקה הודית או ליהנות משמחה בלקנית? התשובה שמצאתי בספר נחלקת לבשורות טובות ולבשורות רעות.

הבשורות הרעות הן שהגיל האידיאלי להכרת מקצבים הוא בחצי השנה הראשונה לחיים. לפי מאמר של Hannon ו-Trehub המצוטט בספר, תינוקות בגיל חצי-שנה הגיבו באופן מדויק יותר למקצבים מוזיקליים מתרבויות שונות לעומת תינוקות בגיל שנה ומבוגרים שהתקבעו על מקצבים מתרבותם. החוקרות כותבות שקשה יותר לשנות הטיות מוזיקליות מוטות-תרבות בבגרות מאשר בגיל הינקות. כלומר, אם התרגלת למקצב המערבי האיזוכרוני (שווה-זמן), יהיה לך קשה יותר לזכור או להפיק מקצבים שאינם איזוכרונים. אם כן, התקופה לרכוש מקצבים היא בינקות, לאחר מכן מתקבעים על המוכר.

הבשורות הטובות הן ש"תרבות וחשיפה קובעות חלק מהרגישויות הטונליות שלנו", כפי שטוען סאקס. אמנם אנחנו מכוונים לסולמות שהתרגלנו אליהם מהסביבה התרבותית בה אנו חיים, אך ביכולתנו לשנות זאת באמצעות למידה שיטתית. סאקס כותב ש"כנראה אין העדפה נוירולוגית מולדת לסוגי מוזיקה ספציפיים… היסודות החיוניים היחידים של המוזיקה הם צלילים בדידים וארגון מקצבי". סאקס מעודד גם בקביעה לפיה שלא כמו שפה, שהתקופה הקריטית לרכוש אותה היא עד גיל ארבע או חמש, יכולת מוזיקלית ניתן לרכוש בכל גיל. אז את ההזדמנות לקלוט את כלל מקצבי העולם כנראה פספסתי אחרי גיל שישה חודשים, אבל אל הסולמות והצלילים שאינם מוכרים לי אני עוד יכול להסתגל.

***

בתחילת הספר מספר סאקס על מטופל בן ארבעים שנפגע ממכת ברק. לאחר המקרה הוא לקה במוזיקופיליה: הוא חש תשוקה להאזין למוזיקה לפסנתר. לא היתה לו השכלה מוזיקלית והוא החל ללמוד נגינה, לכתוב מוזיקה ולצרוך מוזיקה באינטנסיביות. כשסאקס הציע לו כמה שנים לאחר המקרה לנסות לבדוק מה קרה במוחו השיב לו המטופל ש"מוטב להניח לדברים כפי שהם. מכת הברק היתה מכה ממוזלת והמוזיקה, אפילו כפי שבאה, הייתה ברכה, חסד – שאין לתהות על קנקנו".

כנראה שגם אם הייתי מגלה תשובות פחות מעודדות בספר הייתי ממשיך לנסות מוזיקה חדשה. הסקרנות שבלא-מוכר גדולה ממגבלה ערטילאית שבמוח. הצלחה לאפיין מצב נפשי בצורה מדעית, מדויקת ככל שתהיה, לא בהכרח מספקת את התשובות שאנו מחפשים לגבי החיים בעולם.

לכן אני אוהב את השיר "משהו נופל" של 1:1. השיר מופיע באמצע האלבום השלישי שלהם, "אושר", שיצא השנה. לקראת סוף השיר מתחיל ניסיון להגדיר מהו אושר. הניסיון הזה נכתב כגמגום מגושם, עד שלבסוף, בשורה האחרונה, נמצאת משענת – הגדרה מן המדע: "והאושר – הוא פרגמנט – כמו הפרשה מוגברת של סרוטונין". ועם כזו הגדרה אני מרגיש בנוח: ההגדרה המדעית היא דימוי, ותו לא.