זהות מוזיקלית

מאת DoMinorEffect

מזה כמה ימים שאני מתכנן לכתוב לקראת יום הכיפורים על זהות עדתית והנה יוחאי כהן הקדים אותי וכתב על כך טוב יותר. מומלץ לקרוא את מאמרו המצוין.

זהות / כדורגל משחקים 80 דקות

להשתייך לעדה חסרת סטיגמה זו ברכה מאין-כמותה בישראל. להיות רומני, מרוקאי, פולני, אתיופי או רוסי מציב אותך בתוך סל תיוגים חיצוני שעליך לפלס את עצמך ממנו. אם תצליח, האדם האחר יראה אותך מבעדו. אם לא, מעשייך מתישהו יאוששו איזשהי סטיגמה. לכן, כשאני נשאל למוצאי ואומר שאמי קוצ'ינית, זה מתקבל לתוך חלל ריק. אין סטיגמה כלשהי על הקוצ'ינים. מקסימום האדם האחר יגיד שהוא אוהב אוכל הודי, שהוא מכיר איזשהו קוצ'יני או "שהם מאוד נחמדים".

אבל בזהותי הפנימית אני מתקשה להגדיר את עצמי תחת מחסה העדות. מה לי ולהודו או לפולין, בה נולד אבי? אני ישראלי וגם זו זהות מסוכסכת. לא בטוח שכל הזהויות הכפויות האלה מצליחות לדור בשלמות בתוך אדם אחד.

אם לבחון את ההיסטוריה המשותפת, עלי להיות בעד האנדרדוג, הזהות הקוצ'ינית. בתחילת הדרך לא היה ברור כלל אם ישראל רוצה בקוצ'ינים. בני העדה, קצת יותר מאלפיים איש דאז, לא סבלו בהודו מהתנכלויות או מפרעות. מטעמי ציונות ודת הם החליטו לעלות לארץ. הם לא חיו בעוני אך גם לא היו עשירים למדי. הקוצ'ינים החליטו לעלות לארץ והקימו לשם כך קרן מיוחדת בראשות הסוכנות היהודית ונאמני העדות היהודיות בהודו. הם מכרו את כל רכושם והפקידו את הכסף שהתקבל בקרן תמורת הבטחה לעלות ארצה. הקוצ'ינים מימנו את כרטיסי הטיסה ועלויות קליטתם בארץ. בכך הפכה העדה הקוצ'ינית ליחידה לאחר קום המדינה ששילמה דמי-עלייה לתנועה הציונית בכדי להגיע לישראל. כאמור, נחמדים.

אך לאחר שנאסף הכסף ומרבית הקהילה עלתה (1953-4) הערימו השלטונות קשיים על שארית הקוצ'ינים והפסיקו את הגירתם. הסיבה הרשמית היתה חשש להפצת מחלת הפילאריזיס (התעבות איברים; אל תגגלו את זה בבית). חברי העדה טענו מנגד שממשלת ישראל ידעה על קיומה של המחלה בהודו עוד לפני שגבו את הכספים ולפתע החליטו להפסיק את ההגירה בלא סיבה מוצדקת באמת. בטור שכתב ביולי 53' בעיתון "דבר" עמנואל אולסבנגר, יוזם העלאת יהודי קוצ'ין לישראל מטעם קרן היסוד, נטען כי כלל לא ידוע כמה אנשים חולים במחלה, אם בכלל. מבין יהודי קוצ'ין הוא ידע על מקרה אחד בלבד.

 הסאגה תמה לאחר שרופא ישראלי שנשלח להודו קבע כי אין מניעה להעלות את יהודי קוצ'ין מפאת המחלה. הרופא טען כי התנאים בארץ לא מאפשרים את התפשטותה וכי בישראל אין סכנת הידבקות במחלה.

רצה הגורל ובמהלך שנות החריקה ביחסים נדרשה ישראל להגיע לקוצ'ין. זה קרה בשנת 59', כשטורניר המוקדמות של גביע אסיה בכדורגל הוגרל להתארח בקוצ'ין. בשלב מסוים ניסתה ההתאחדות לכדורגל להשתמט מהנסיעה להודו, בגלל מיעוט משחקים והמרחק, אך לבסוף הוחלט להצטרף והנסיעה השתלמה.  בטורניר, שמשחקיו נמשכו 80 דקות בלבד מפאת החום, זכתה הנבחרת במירב הנקודות מול נבחרות הודו, איראן ופקיסטן, והעפילה למשחקי "גמר גביע עמי-אסיה" בסיאול ב-1960. יהודי קוצ'ין הגיעו לחלק מהמשחקים – הם נעדרו מן המשחקים שנערכו בשבת. לאחר הזכייה הם אירחו את השחקנים והעניקו להם גביע מטעמם. היחסים בין שארית הקהילה שבהודו למוסדות המדינה שומרו בדיפלומטיות ראויה.

 העלייה מקוצ'ין נמשכה בשנות השישים והעדה פוזרה בכמה ישובים ברחבי הארץ. משפחתה של אמי הגיעה לראשון-לציון לשכונת רמת אליהו. הקהילה הצליחה להתגבר על קשיי הקליטה ולהשתלב לאחר הסתגלות לעבודה בארץ. העדויות הכתובות מלמדות בעיקר על קבלת הקהילה בארץ ללא דעות קדומות (ובכל זאת, מעניין לקרוא את המאמר "'כושי' מזרע אברהם" מ-54' המתאר מפגש בין "האדם הלבן" לקוצ'יני, שם הוא מתואר כ"שקט, אצילי, שמח בחלקו"). במבחן התדמית, בעדה הקוצ'ינית לא דבקה כל סטיגמה, וזו מורשת טובה מאין-כמותה בחברה שסועה-עדתית.

אבל גם אם הצד הקוצ'יני נוח יותר לצידוד בסיפור הקליטה בארץ עלי לזכור שבהיסטוריה של הקהילה הקוצ'ינית צדדים לא-יפים משל עצמה. בקוצ'ין הפרידו עצמם היהודים לתתי-קבוצות, "שחורים" ו"לבנים". בין הקבוצות היתה אפליה והפרדה ממוסדת – בתי כנסת נפרדים ונישואים נפרדים (עוד על כך: כאן).

כשאלה מרכיבי הזהות שלך, חלק מהצד ההגמוני האשכנזי שניצל כספית את הקהילה הקוצ'ינית, חלק מהצד הקוצ'יני שטבל בגזענות-פנימית, ומסביב לכל זה עריסת הישראליות הסבוכה, השאלה היא מה נותר בך מכל פיזור הזהויות ומה המשמעות בכלל של השתייכות לכל אחת מהזהויות האלה היום.

זהות מוזיקלית / גוונים של דריכה במקום

מוזיקה היא חלק מהגדרת הזהות שלנו. המשפט המצער "אני שומע/ת הכל חוץ מטראנסים ומזרחית" לא מדבר רק על מוזיקה. הוא ניסיון להגדרה עצמית שהמימד המוסווה שלה הוא חוץ-מוזיקלי. אך משפטים כמו זה הם ניסיונות להגדרה עצמית הנעשים כשאנו מציגים את עצמנו בפני אחרים, וזהות מוזיקלית מורכבת בראש ובראשונה מהגדרה עצמית-אישית.

ה"עצמי" מורכב מכמה זהויות ולא בטוח שאפשר לסכום אותן או לאגד אותן לישות קוהרנטית אחת. בדיוק כמו הזהויות העדתיות והלאומיות שאינן מתאחדות לסיפור מיושב אחד, כך גם הזהויות המוזיקליות. זהות מוזיקלית מתחילה בבית בשירים, מנגינות, תפילות ומוזיקה הנמצאים במשפחה. אבל משם ואילך חלים פיצולים רבים. אדם מפתח טעם מוזיקלי משלו, הוא עשוי לזנוח או לשכוח את השירים ששרו בבית, והוא עלול לא לאהוב את הטעם המוזיקלי עליו גדל.

בילדותי נהגה משפחתי המורחבת להתכנס בכל שנה ביום הכיפורים בבית סבתי. לאורך מרבית שעות החג היינו בבית הכנסת "מגן אברהם" שברמת אליהו. שם שמעתי תפילות בנוסח העדה והאזנתי לקולות שירה שלא היו בנמצא בשום מקום אחר. לא אהבתי את יום הכיפורים, במיוחד מהתקופה בה נדרשתי לצום, אך את השירים והניגונים אהבתי מאוד.

רק לאחר שהגעתי לגיל בו הפסקתי לפקוד את בית הכנסת ביום הכיפורים, ידעתי לומר לעצמי שזו היתה עבורי הקוצ'יניוּת. בהיעדרה הבנתי את קיומה. קולות התפילה בבית הכנסת, קולות גבריים שנשמעים כשאיפה מתמדת למציאת כל הגוונים של דריכה במקום, נעלמו. יחד איתם נעזב החלק העדתי המרכזי בחיי.

לפני כמה שנים הוקלטו תפילות ראש השנה ויום הכיפורים במרכז לתרבות ושימור מורשת יהדות קוצ'ין במושב נבטים, במסגרת המכון למוזיקה יהודית "רננות". כשהאזנתי להקלטה בפעם הראשונה היא נשמעה לי כמו חיקוי של המקור – דומה מאוד לתפילות שהכרתי, אך אחרת. השירה שהיתה זכורה לי היתה למעשה שירתו של החזן המסוים מבית הכנסת. קולו של החזן המוקלט היה זר. אך לא רק זה, בהקלטה לא נכללת התחושה בבית הכנסת כשהציבור מצטרף לשירת החזן. הקול שהתאסף בחלל בית הכנסת הגדול היה הנשמה היתרה שבתפילה והפך אותה למוזיקה. התחושה היתה גופנית: להיות בתוך המוזיקה.

 אינני יהודי גדול ואני לא פוקד יותר את בית הכנסת ביום הכיפורים. איני יודע כמה אנשים נמצאים בשנים האחרונות באותו בית הכנסת בו הייתי בילדותי והאם עדיין יש קול גדול שמצטרף לחזן בימים אלה. הזהות היהודית שלי הסתכמה באותם ביקורים בבית הכנסת ביום הכיפורים. כשהם פסקו, הזהות היהודית, שהורכבה משמעותית מזהות מוזיקלית-עדתית, דהתה עד מאוד.

כשיהודי קוצ'ין עזבו את הודו הם הותירו אחריהם את בתי הכנסת עזובים. מלבד אחד שפעיל עד היום, השאר משמשים כמוזיאונים או כאתרים לשימור. הניגון נעלם מן המקום. לא מן הנמנע שתהליך דומה יתרחש גם בארץ אם הדור השני והשלישי יתרחקו מן הדת והמסורתיות או יתפזרו מן הקהילות הגרעיניות. מהעדה הקוצ'ינית יישארו רק הקלטות. האם תישאר זהות עדתית בלי התפילה? אין לדעת.

בכתיבת הפוסט נעזרתי בכמה מקורות, ביניהם "יהודי הודו: בני-ישראל, קוצ'ינים, בגדאדים" בהוצאת מוזיאון ישראל (1995) ו"היסטוריה ופולקלור של יהודי קוצ׳ין" מאת אליהו ברמוט (2001).

מודעות פרסומת