הקדחת של דייב קינג

מאת DoMinorEffect

אחד הדברים שהפתיעו אותי לפני שנתיים בהופעה של The Bad Plus התרחש דווקא בין השירים. זה קרה בסופם של כמה שירים, כשהפסנתרן נעמד ואמר למיקרופון: "את הקטע ששמענו הלחין דייב. גם הקטע הבא הוא שלו". בתור אדם פסנתרוצנטרי חשבתי שאת המוזיקה של הלהקה כותב הפסנתרן. אבל מסתבר שזאת היתה מחשבה חסרת ביסוס – חלק נכבד מהקטעים נכתבו דווקא בידי דייב קינג – המתופף של ההרכב.

קינג הוא בחור אינטנסיבי, בתיפוף ובחיים. לפני חודשיים יצא סרט דוקומנטרי שבו מתועדים יומיים בחייו בהם הוא הופיע עם חמישה הרכבים שונים. לפני חודש הוא הוציא עם The Bad Plus את אלבומם השמיני, Made Possible, וכמה ימים לאחר מכן, הוא הוציא אלבום משלו, שבו גרסאות לקטעי ג'ז קלאסיים בפרשנותו.

 

אלבום הסטנדרטים הקלאסיים, שנקרא I've Been Ringing You, הוקלט יחד עם פסנתרן וקונטרבסיסט במפגש יחיד בן ארבע שעות בכנסיה קטנה במינסוטה. הכנסייה עשתה את שלה על הנגנים ובאלבום שוררת אפלה נעימה. שני הקטעים המוצלחים מהאלבום, הפותח והסוגר, טרם הועלו לרשת, אך גם אלה שמצורפים מעלה מוצלחים. קינג פותח את האלבום דווקא עם שיר פרידה, Goodbye, קטע שביצע בני גודמן בסיום כל הופעה של תזמורתו. הקטע נכתב בידי בחור בשם גורדון ג'נקינס לזכרה של אשתו שנפטרה בעת שילדה את בנם הראשון, שנפטר גם הוא. קינג מצליח להעביר את הקטע הישן, שחלק מתווי הנשיפה הממושכים שבו כמו נעלמו מן העולם, למישורי ההאזנה היומיומיים שלנו מבלי לפגום בדבר. את החרישיות של הקלרינט של גודמן הוא מושך במקלות התופים על המצילות בתפר שבין צרימה ללחישה והתוצאה מהפנטת.

האלבום אינו אחיד ברמת העניין שהוא מעורר, אך כמה קטעים ממנו הם דוגמאות טובות למה שיכול להיווצר משילוב בין הסטנדרטים הידועים ביותר בג'ז למוזיקאי אקספרימנטלי. כפי שהוא סיפר בראיונות עמו, פילוסופיית הנגינה שלו היא שיתופית – כלומר, הוא אינו חובב של נגינת קטעי ג'ז שבהם הנגנים משמשים רקע למי שלוקח את מרכז הבמה ומתחיל להפגין את כישוריו, כפי שעשוי לקרות לא פעם בנגינה של סטנדרטים. הוא מעדיף שיתוף של רעיונות שבהן המוזיקה והשיר הם המרכז ולא הפגנת היכולות של המבצעים.

את היישום של הרעיונות שלו ניתן לראות בסרט King for two days. במשך שני ערבים במארס 2010 הוא ניגן במיניאפוליס, עיר הולדתו, לצד חמישה הרכבים שונים בסגנונות נבדלים. המכנה המשותף לכולם הוא הקשר בין הנגנים. קינג, בן ה-42, מנגן עם חלקם מאז גיל 14. כל הרכב נושא צורה מוזיקלית שונה. The Bad Plus בעלי גוון שירי יותר, בעוד ההרכב הדומיננטי האחר שלו, Happy Apple, הוא בעל אופי פחות הרמוני שאינו תמיד מתגבש למשהו בר-האזנה. אחד ההרכבים שהופיעו על הבמה בסרט היה הרכב שטרם הקליט ונקרא Golden Valley Is Now, ומהדגימה הקצרה מאותו ערב הוא נשמע מסקרן ואני מקווה שיגיע לכדי הקלטה.

קינג הוא איש של רעיונות והוא זקוק לחברותא הנכונה כדי להוציא אותם לפועל. פעם אחת הוא ניסה לעשות את זה לבדו. קינג, שהתחיל לנגן בגיל 5 בפסנתר ובגיל 9 בתופים, הקליט לפני שנתיים אלבום סולו שבו הוא מנגן לבדו בתופים ובפסנתר ושם את עצמו במרכז הבמה. הוא זכה לשבחי הביקורת אבל מאז לא שב להקליט לבד.

אלבום הסולו היה חריגה מהנורמה ואולי אפילו מהרעיון שלו במוזיקה, שהוא השייכות של המוזיקה להרכב נגנים, ולא ליוצר שכותב את התווים. אפשר לבחון זאת לפי האזנה עיוורת ל-The Bad Plus. נדמה שלא קל לזהות איזה מהקטעים נכתבו בידי כל אחד מחברי ההרכב, למרות שהם מנגנים בכלים שונים באופיים – פסנתר, תופים וקונטרבס. זו אחת מהגדולות של חבריו. הם אינם כותבים כדי להבליט את כישוריהם האישיים או משתמשים בחברי ההרכב כמגברים לעצמם. הם משייפים את הקטעים שלהם לכדי יצירה משותפת שבה זהות היוצר דוהה מאחור.

ההלחנה היא חלק דומיננטי ביצירה של דייב קינג ונדמה לי שמשם מתחילה קדחת הקמת ההרכבים שהוא שקוע בה. הוא לא מחכה שחבריו לאחד ההרכבים ישתנו איתו או יידבקו בשגעונותיו. הוא חובר לאנשים אחרים, ומבלי לוותר על דבר, מגשים איתם את כל רעיונותיו.

מודעות פרסומת