ילדתי, שלי: הניכוס והקאבר המוצלח

מתי גירסת-כיסוי לשיר מתעלה על המקור? מתי היא מקבלת חיים משל עצמה ומפסיקה להיות מחווה? התנאי הראשוני להצלחה כזו הוא קודם כל לנסות. המרחב המוזיקלי מוצף בגרסאות כיסוי, רק מעטות מהן שואפות להיות יצירות עצמאיות. מרביתן מנסות להציג את הכישורים של הזמר או הזמרת, חלקן נצלניות יותר ומקדמות אמן חדש ברכיבה על גבי פזמון ישן. קאברים יכולים להיות יפים ונעימים, אך מרביתם חולפים ליד האוזן מבלי להותיר רושם ניכר. מתי, אם כן, הם מתעלים?

המקרים הללו נדירים. אין נוסחה קבועה לכך, אך אפשר להצביע על דבר בסיסי שראוי שיתרחש: השיר החדש צריך להשלים את הכיסוי עד תום ולנכס את השיר הישן לעצמו. רק כך הוא יתקיים כישות עצמאית וגם יישפט ככזה – לא לעומת הישן, אלא כשיר שאינו תלוי בדבר (וככזה הוא יכול להצליח או להיכשל).

מהו הניכוס? הניכוס הוא לקיחת השיר וביצועו כאילו נכתב עבורך או אף בידיך. זה אולי נשמע מובן מאליו, אך מרבית החידושים לא פועלים מתוך הרעיון הזה. מרגע שמתייחסים לשיר כך ולא מנסים לבצע אותו רק מתוך חיבה למקור, אפשר לשחק עם מאפייניו – סגנון, מילים, משמעות. אציג דוגמא בכדי להתרחק מתיאורים מופשטים.

השיר In the pines ("בין האורנים") הוא שיר-עם אמריקאי בעל מקורות עלומים. ויקיפדיה מספרת שגרסאות ראשונות שלו מתועדות עוד מ-1870 וגירסא מוקלטת ראשונה הופיעה ב-1925. למילות השיר כמה נוסחים, אשר בדרך-כלל עוסקים באישה הבוגדת בבעלה ומנסה לעזוב אותו לטובת אחר. לרוב יקרה בשיר אסון לה או לאהובה ויהיה מרומז בו חטא שאינו מקובל בחברה. לעתים השיר מושר מנקודת המבט של הגבר ולעתים מזו של האישה. מחקר מ-1970 מצא 160 גרסאות מוקלטות לשיר ובארבעים השנים שחלפו מאז נוספו לרשימה הזו לא מעט נוספות. מה כבר אפשר לחדש בשיר שהוקלט עשרות פעמים במשך כמה עשורים?

ב-1993 ביצעה להקת נירוונה את השיר בסוף מופע "אנפלאגד" בניו-יורק ששודר ב-MTV. לרוב חובבי הלהקה זו היתה הפעם הראשונה להאזין לשיר בביצועה. עבור קורט קוביין, הסולן של נירוונה, מדובר היה בתחנה סופית ל-In the Pines אחרי מסע של כמה שנים עם השיר.

קוביין התוודע אל השיר דרך חברו מארק לאנגן. ללאנגן היה תקליט מקורי מ-1944 של זמר הבלוז לדבלי (LeadBelly) ובו ביצוע של השיר. הם נקשרו אל השיר והחליטו לחדש אותו, הפעם בסגנון שונה מהגרסאות שהיו מקובלות עד אז. ב-1990 הקליטו השניים גירסא משותפת לשיר באלבום הסולו של לאנגן. קוביין שר בה קול שני ומנגן בגיטרה.

קוביין לא הסתפק בזה. הוא ניסה לשיר את השיר בעצמו. הוא הקליט גירסת דמו ביתית, שלא הבשילה להקלטה עם הלהקה ולא התפרסמה באף אחד מאלבומי האולפן שלה. ב-2004, עשור אחרי מותו, ההקלטה התפרסמה באלבום With the Lights Out. בהקלטה הזאת קוביין מזמזם מלודיה מאולתרת על השיר, יפה למדי, אך ניתק ממנה וחוזר אל השיר. זאת גירסה ביתית, שקטה, בלי צעקות וכעס, אולי היפה מכל נסיונותיו האחרים. היא דומה במאפייניה במעט לזו של לדבלי.

הגירסא של נירוונה זכתה להצלחה רבה. למה הצליח דווקא הביצוע הזה להתעלות על עיבודים אחרים של השיר? לטעמי ההצלחה נזקפת לניכוס בשלושה מישורים.

מילים: black girl הופכת ל-my girl. מעתה, קוביין לא מבצע את השיר ההוא, שיר הבלוז הישן, שכולם מכירים. הוא שר את השיר על נערתו שלו. אני מניח שהוא לא הראשון שעשה זאת, אך זה שינוי הכרחי מהשיר של לדבלי, שכן, קורטני לאב, בת-זוגו של קוביין, אינה שחורת עור. לו היה שר "black girl" לא היה שר את השיר כאילו כתב אותו בעצמו.

סגנון: מרבית הגרסאות לשיר נשענו על מאפייניו הבסיסיים מהבלוז או מוזיקת הקאנטרי. נירוונה השתמשה בסגנונה העכשווי ולא קרצה לעבר – לא במקצב ולא בכלים. מרחק של עשרות שנים מהביצוע של לדבלי הקל עליהם לוותר על אימוץ המאפיינים המקוריים. באופן כללי, ככל שמרחק השנים מן השיר המקורי גדול יותר, כך יש סיכוי לומר עליו דבר חדש רק באמצעות סגנון עדכני (הפרויקט הראשון של "עבודה עברית" נשען על כך בהצלחה רבה).

פרשנות והבעה: קוביין צועק. הצעקה שלו מרתיעה. אפשר לחוש באלימות המתקרבת, לחשוש לשלומה של נערתו. אולי זו אלימות שעתידה לפרוץ, אולי הוא צועק את כאב הבגידה או המעשה הנורא שעשה. בצעקתו הפך קוביין את השיר לצעקה שלו, לסיפור שלו, לכאב שלו.

הביצועים המקובלים לשיר מספרים סיפור. יש בהם מרחק בין הזמר או הזמרת לבין האדם המספר את הסיפור בשיר. לדבלי הוא לא הגבר השואל היכן היתה הנערה בלילה. קוביין לעומת זאת הוא השואל. הוא מגולל שיחה שיוצאת משליטה. היא מתחילה בתחקיר ומסתיימת בעצבים פרומים של גבר אלים.

 

קוביין הפך את שיר העם לשיר פרטי. בעולם בו "עם" היא מילה גדולה ונוסטלגית קוביין היוון את השיר לצרחה אישית. הגירסא של נירוונה הפכה לדומיננטית מבין עשרות ביצועים לשיר. גם לפני נירוונה שרו את השיר אמנים מוכרים, ביניהם ג'ואן באאז, דולי פרטון ובוב דילן, אך קוביין הצליח להפוך את שיר העם לשיר זעם פרטי, ובכך ניכס לעצמו את השיר.

כפי שאמרתי קודם, אין נוסחה ליצירת חידוש טוב. אלה השואפים להציג גירסא חדשה לשיר ישן צריכים לבחון בכמה מישורים שונים את האפשרות להעניק לישן חיים חדשים. מעט גרסאות נענות לאתגר הזה, אך המעטות שמצליחות עשויות בתורן להיות שירים שיושרו בידי אחרים.

"All folk was once somebody's pop"

הסופר דיוויד פוסטר וולאס, ששם קץ לחייו לפני ארבע שנים, זוכה בארץ לעדנה רבה לאחרונה עם פרסום תרגומים למאמריו, ובינתיים באמריקה מחפשים לו יורש. אחד המועמדים הוא ג'ון ג'רמיה סאליבן, ולא רק בזכות השם המשולש.

סאליבן, כמו וולאס, כותב על החיים המודרניים ועל תרבות עכשווית. הכתבות שלו עוסקות בחיים באמריקה, תוך חיבה רבה למוזיקה. הוא זוכה לפרסם את תובנותיו מעל במות נחשבות, כמו מגזין הניו-יורק טיימס, GQ, וירחונים ידועים נוספים. בשנה שעברה פרסם סאליבן ספר בשם Pulphead, המקבץ 14 כתבות ומאמרים שהתפרסמו לאורך השנים בעיתונות הכתובה (את מרבית המאמרים שבספר ניתן לקרוא ברשת). אחד המאמרים בספר הוא "משוררים אלמונים" המספר סיפור על שיר בלוז עלום, הקלטות אבודות ואולי על חקר מוזיקה בכלל.

הסיפור ב"משוררים אלמונים" מתחיל אי-שם בסוף שנת 98', כשסאליבן עבד כעורך זוטר ב-Oxford American Magazine. במסגרת כתבה על בלוז הוא מקבל מטלה לבדוק מהן מילות שיר ישן מ-1930, שכמה ממילותיו אינן מובנות בהקלטה. השיר הוא Last Kind Words Blues והזמרת ששרה אותו היא Geeshie Wiley – אלמונית שאין כל פרטים מזהים אודותיה, לרבות הדרך הנכונה לאיית את שמה.

השיר נפתח בשלושה בתים מובנים:

[1] The last kind words I heard my daddy say

Lord, the last kind words I heard my daddy say

[2] If I die, if I die in the German war

I want you to send my body, send it to my mother, lord

[3] If I get killed, if I get killed, please don't bury my soul

I p'fer just leave me out, let the buzzards eat me whole

הבעיה מופיעה בבית הרביעי (דקה 1:18). סאליבן מתקשה להבין מה וויילי שרה שם:

 When you see me comin', look 'cross the rich man's field,

If I don't bring you flowers, I'll bring you [a boutonniere?]

סאליבן לא מצליח לפענח מה נאמר במשפט השני ומנחש boutonniere – פרח שעונדים בדש הבגד. אך הניחוש הזה הוא חסר פשר, מה גם שאינו תואם את רוח השיר.

הימים ימי טרום-גוגל וכדי לפענח את מילות השיר צריך להתאמץ קצת. סאליבן יודע שהוא לא יכול לומר לעורכים שלו שהוא כשל במשימת תמלול מילות השיר ומתחיל להתחקות אחר מקורו. בתהליך החיפוש אחר אנשים שיודעים דבר-מה על אודות השיר, הוא מגיע אל ג'ון פאהיי (Fahey).

לפאהיי, אז בן שישים, גיטריסט בלוז, אין מושג. הוא מבקש מסאליבן קצת זמן כדי לצלצל לחברים ולבדוק עמם אך הוא לא מעלה בחכתו דבר. סאליבן נכנס למכוניתו ומאזין לשיר בקלטת שוב ושוב. פתאום הוא מתחיל לשמוע במשפט השני את המילה bolt. הוא חוזר למשרד, פותח את מילון אוקספורד לאנגלית ומתחיל לחפש צירופים עם המילה. לבסוף הוא מוצא הדגמה לשימוש במילה, ציטוט מ-1398 מנוסח באנגלית נושנה, שפותרת את התעלומה:

"The floure of the mele, whan it is bultid and departed from the bran".

 אם כך, וויילי לא שרה flowers, אלא flour (קמח):

If I don't bring you flour, I'll bring you bolted meal.

סאליבן חוזר לפאהיי עם הניחוש, שמסביר לו שהסברה שלו הגיונית: במלחמת האזרחים, כשאזל הקמח היו משתמשים ב-bolted cornmeal (ככל הנראה סוג של קמח תירס).

היום כל התהליך הזה היה נמשך פחות מדקה של בדיקה באינטרנט וסאליבן לא היה זוכה להכיר את פאהיי. אבל עבור סאליבן ההיכרות עם פאהיי מעמיקה את הקשר שלו עם עולם הבלוז והוא עוקב אחרי אנתולוגיות בלוז שיוצאות לאור בארצות הברית. עם המשך ההעמקה, הוא מתוודע לאספני בלוז, אחד מהם הוא היסטוריון בלוז, שבעברו עבד כמדביר חרקים שעבר מדלת לדלת ושאל את דיירי הבתים, "צריכים ריסוס?", לא, "יש לכם תקליטים משונים בעליית-גג?" וכך זכה להרחיב את האוסף שלו ואולי להציל כמה הקלטות מתהום הנשייה.

מאמצעו עובר המאמר לסיקור נבכי חקר הבלוז, דרך אספנים, חוקרים, מוזיקאים, וקצת מאבד עניין לטעמי (וגם מדגיש את ההבדל בין ג'רמיה-סאליבן תאב-הפרטים, לפוסטר-וואלס, שיודע מתי להרפות). אך הדבר המעניין אצל אותם אנשים הוא הידיעה שהמוזיקה שהם מחפשים – והם לא בהכרח יודעים מה הם מחפשים – נמצאת אצל מישהו. "כל מוזיקה עממית היתה פעם פופ עבור מישהו", נאמר במאמר והם תרים אחר השירים האבודים. לפעמים הם מוצאים תקליטים ולפעמים את המוזיקאים עצמם. הם יודעים שאם הם לא ימצאו את המוזיקה החבויה בבוידעמים היא עלולה להיעלם לנצח.

("משוררים אלמונים" מופיע במלואו כאן: pdf; את מילות השיר במלואן ניתן לקרוא כאן)