הספדים

מאת DoMinorEffect

במשך שנתיים חלפתי על פניה ברחוב והתעלמתי. משהו במראה החיצוני שלה היה מרתיע, מעורר ריחוק. אך יום אחד אזרתי אומץ וניגשתי. צעדתי בבטחה ונכנסתי אל החנות "בית המוזיקה" שברחוב קרן היסוד בירושלים. תוך רגעים נשביתי בקסמה. מאז, בכל פעם שרציתי לנסות משהו חדש או למצוא הקלטה מעניינת הייתי שב אליה.

ידוע לכל שחנויות התקליטים מחשבות את קיצן לאחור. השבוע, עם פתיחת החנות המקוונת של iTunes בישראל הגסיסה רק הואצה. ל"בית המוזיקה" שמור אצלי מקום חם בלב ואני מאחל לה אריכות ימים, ולו בזכות האלבום שגילתה לי, Jazz Impressions of Japan של רביעיית דייב ברובק. האלבום הפך במהרה לאחד מאלבומי הג'ז האהובים עלי. זה אלבום קטן, מינורי, שיצא ב-1964, חמש שנים אחרי ההצלחה של הלהיט Take Five. אתמול נפטר ברובק בגיל 92 בארה"ב. בן שלו כתב עליו יפה ב"הארץ" והספד ארוך ומקיף התפרסם בניו-יורק טיימס.

Music House

כשנכנסתי בפעם הראשונה ל"בית המוזיקה" החנות היתה ריקה. רק אני והמוכר. מחשש שיפנה אלי בשאלת "אפשר לעזור?" (אין חשש כזה, העובדים שם אינם מציקים ללקוחות), פניתי מהר שמאלה מהכניסה ומצאתי עצמי ליד דוכן אלבומי הג'ז. לא ידעתי מה אני מחפש. נכנסתי כדי להתרשם מהמקום ואולי למצוא משהו חדש שכלל איני יודע על קיומו. ליד הדוכן היה ספר עב-כרס שהיה פתוח באמצעו. התחלתי לדפדף בו. הספר היה The Penguin Guide to Jazz – אנציקלופדיית הקלטות ג'ז: בוחרים שם של אמן ותחת הערך שלו מופיעות כל הקלטותיו עם ציון בכוכבים. ארבעה כוכבים הוא הציון המירבי. דפדפתי בין מאות העמודים של הספר ובאקראי הגעתי לדייב ברובק.

החלטתי לנסות את השיטה. בחנתי מה נמצא על המדף ומה כתוב בספר. ההתלבטות הובילה לבחירה בין שלושה אלבומים. הייתי יכול לבחור לפי דירוג הכוכבים, אבל אחד מהם היה יקר יותר אז הוא נפסל. השניים האחרים היו במחיר זהה של ארבעים שקל, למיטב זכרוני, והיו בעלי ניקוד זהה. הייתי יכול לבקש להאזין להם בחנות, אך אני מודע לחסרונות של שיפוט מהיר. בחרתי לפי השיטה המקובלת: לפי הציור על העטיפה.

Jazz impressions of japan

כשהגעתי הביתה האזנתי לאלבום ובימים שלאחר מכן שמעתי אותו שוב ושוב ללא הפסקה. זאת היתה הרכישה המוזיקלית האקראית הטובה ביותר שעשיתי מעולם. ניסיתי את השיטה פעמים נוספות, לפעמים היא הצליחה ולפעמים לא. אך תמיד חזרתי עם משהו חדש, שרבים הסיכויים שלא הייתי יודע על קיומו לפי הרגלי הגלישה שלי באינטרנט.

ברשומה הקודמת כתבתי על צורת ההאזנה העכשווית באינטרנט: רשימות האזנה שנבנות בידי מחשב או בידי אוסף ממליצים, לרוב מכרינו. אחת ההשלכות של השיטות הללו היא של האזנה במעגל סגור. קשה יותר להיחשף למשהו חדש ממש, אלא אם פועלים לכך בצורה אקטיבית. גם אם מוצאים ממליצים מגוונים, אופי ההאזנה מקשה על הרחבת אופקים שיטתית. לדוגמא, חוויית המשתמש שלי ב-serendip היא של האזנה במעגל סגור: גם אם משהו מצא-חן בעיניי, אהיה יותר להוט לדעת מה הדבר הבא שיופיע ברשימת ההאזנה מאשר לצאת ולחקור את השיר שאהבתי, לאן הוא משתייך, ומה הקשרו הרחב. אני לא אחפש את האלבום המלא של הקטע שאהבתי, אלא אמשיך לדפדף הלאה ברשימת ההאזנה.

להורדות הפיראטיות, מלבד השלכותיהן הכלכליות, יש גם השפעה על ההאזנה. אם יצא לכם להוריד דיסקוגרפיה שלמה של אמן, בוודאי נתקלתם בתחושה שאתם לא נצמדים לאלבום אחד מתוכה אלא טובעים בתוך השפע. כמו האזנה בשירותי מוזיקה מקוונים, גם הורדה שאפתנית מדי מובילה לאותה תוצאה – האזנה תזזיתית, לא ממוקדת, שמפספסת כל אפשרות להכיר לעומק אלבום אחד טוב.

חנויות המוזיקה העירוניות מגיעות לשלב חייהן האחרון. הן אינן רלוונטיות יותר. זכות הקיום שלהן לא יכולה להיות משחקי אקראיות של לקוחותיהם (ולאחרונה ראיתי שגם חנות ספרים אימצה את הרעיון). אך לחנות כמו "בית המוזיקה" עדיין יש יתרון על iTunes, וזה היכולת להכיר לי משהו חדש, נטול הקשר לידע שלי, למכריי המקוונים ולהרגלי ההאזנה שלי. בחנות הפיזית אני לא צריך לדעת מה אני רוצה, אני רק צריך לרצות. נותר לי רק לאחל ל"בית המוזיקה" אריכות ימים.

מודעות פרסומת