הקרבה שבין תחרויות האביב ל"אייל גולן קורא לך"

מאת DoMinorEffect

בספר "זבוב על הפסנתר" של אבי גרפינקל מסופר על הפסנתרן עידו רוזן הניגש ל"תחרות האביב", תחרות פסנתרנים קלאסיים. עבור עידו, בחור בן 28, התחרות תקבע את עתידו במוזיקה – להיות או לחדול. אם ינצח, יזכה להכרה, בדחיפה לקריירה בינלאומית וגם בסכום נאה של 36 אלף שקל. אם יפסיד, ימכור את הפסנתר ויפרוש מנגינת מוזיקה, שהובילה אותו לעבודה בקייטרינג ולחיי דחק.

הסיפור נהנה מיתרון לא הוגן – הוא מסופר בתוך ספר וכך לקורא אין אפשרות לשמוע את המתחרים אלא רק לקרוא את התיאורים של גרפינקל. אין יכולת לשפוט מי טוב יותר או אפילו לחוש את הבלבול מחוסר היכולת להכריע. כפי שהסופר יספר – כך יהא.

גרפינקל מתאר את התחרות היטב. תחרות אומנותית אינה דומה לתחרות ריצה בה הרץ המהיר ביותר מנצח. הקריטריונים אינם ברורים ובצוות השיפוט תמיד רוחשת פוליטיקה סמויה. גם המתמודדים משחקים משחק ומנסים ללכוד את תשומת-לבם של השופטים ושל הקהל בפוליטיקה של זהויות. אחד עונד שרשרת ומציג עצמו כיליד הפריפריה, אחרת בוחרת בהבלטה של מסורת רוסית. כל אחד מאמץ זהות חוץ-מוזיקלית שתגן עליו מנגינתו ותבליט את סיפורו או את קשריו לעומת האחרים. עידו מביט על כל אלה מהצד, בסלידה ובייאוש, הוא הרי רק רוצה לנגן בפסנתר, ובגילו, כבר לא בטוח שזה אפשרי. התחרות גורלית עבורו והוא משווע שיכירו ביכולותיו המוזיקליות. רק שמישהו יבין כבר את הבטהובן שלו.

****

סערה-זוטא פרצה לפני כמה חודשים סביב תחרות המוזיקה הבינלאומית על-שם ת'לוניוס מונק שנערכה בוושינגטון. הכל התחיל בטור בשם "לְרַצות את ועדת השיפוט" שכתב הפסנתרן אית'ן אייברסון. התחרות מתקיימת בכל פעם בכלי אחר, והשנה היתה זו תחרות מתופפים. אייברסון טען בפשטות כך: תחרות היא רעיון זר למהות הג'ז. בג'ז לא אמורים להגיע לביצוע המושלם ולא לחקות. בכדי לנצח בתחרות על המתחרה לבצע את הביצוע "הנכון", ורעיון שכזה הוא חטא ומסב נזק להתפתחות של מוזיקת הג'ז. המשפט שזכה לתהודה הרבה ביותר ולמעשה הכתיב כמה מנתיבי הדיון היה ש"מונק בעצמו לא היה מגיע לחצי-הגמר בתחרות על-שמו". מתנגדיו של אייברסון לא התעמתו ישירות עם טענת המהות ובחרו להציג דוגמאות של זוכים מצליחים מתחרויות-עבר או הסברים היסטוריים. טיעונו של אייברסון המשיך להדהד.

ובינתיים בארצנו נפתחת עתה עונת תחרויות המוזיקה הטלוויזיוניות עם עלייתן לשידור של "אייל גולן קורא לך" ו-"The Voice". נאמר כבר הכל בעשור האחרון על תחרויות השירה בטלוויזיה, ובשנים האחרונות, חרף תחושת מיצוי (אישית כנראה) מהנושא, התוכניות רק מתרבות. פעמים רבות נטען שלתכניות הללו ולמוזיקה אין דבר במשותף. אך הטלוויזיה לא היתה זו שהמציאה את תחרויות המוזיקה והן קיימות בז'אנרים רבים: קלאסי, ג'ז, מזרחית, פופ, ראפ, ומה לא. מבלי להיכנס לכל הרבדים הטלוויזיונים, האם התחרויות הללו חוטאות לעולם המוזיקלי של הז'אנר או שהן דווקא מתאימות לו?

התשובה כנראה תלויה בז'אנר. במוזיקה קלאסית נדמה כי התחרות אינה חוטאת למהות. מוזיקאים מנגנים פירושים שונים לאותם התווים. מהות הנגינה היא ביצוע לתווים של אחרים (ועוד על מהו ביצוע בפעם הבאה). נגינת יצירה זהה בידי כמה נגנים ובחינה השוואתית בין ביצועים היא עניין שכיח בעולם המוזיקה הקלאסית. התחרות בעולם הזה נשענת על מאפיינים הקיימים ממילא בז'אנר ולא חוטאת למהות שלו.

גם התחרות בתוכנית "אייל גולן קורא לך" לא חוטאת לעולם המאפיינים של המוזיקה המזרחית המיינסטרימית. הזמרים המובילים כיום במוזיקה המזרחית שרים שירים שנכתבים ומולחנים בידי אחרים. מקומם של הזמרים הכותבים את שיריהם בעצמם עולה ומתגבר, כמו דודו אהרון, אך כותבי השירים, המתרגמים, המעבדים והמלחינים עדיין תופסים חלק ניכר מהעשייה במוזיקה המזרחית.

בצוות השיפוט של "אייל גולן קורא לך" יושבים בין היתר התמלילן יוסי גיספן והמלחין עדי לאון. הימצאותם בצוות אינה משמשת רק כשופטים טלוויזיוניים, אלא גם כאפשרות של המועמד שמולם להשתלב בקריירה מוזיקלית. הם משלימים אחד את השני, המתמודד/ת כהבטחה, והשופטים כמימוש. הם זקוקים זה לזה. ביצוע של המתמודדים שירים שנכתבו בידי אחרים, הוא מה שעשוי להתבקש מהם כשיצאו לדרכם בעולם שמחוץ לתחרות. המתמודדים יצטרכו לכבוש את לבם של גיספן ולאון גם בחוץ כדי שיתנו דווקא להם את התוצרת המבטיחה ביותר שלהם. לכן, גם כאן, כמו בתחרות קלאסית, קיים קשר בין מאפייני התחרות לעולם בו היא פועלת.

ב"כוכב נולד" וב"The Voice" מרבית השירים הם מסגנון הפופ או הרוק הרך. בשני הז'אנרים הללו מרבית הכתיבה וההלחנה כיום נעשית בידי המבצעים. גרסאות-כיסוי ופרשנויות הן בדרך-כלל רק מתאבן שניתן כתוספת ליצירה מקורית. מתחרה ששר בתחרויות הללו שיר של מישהו אחר אינו מקיים את המהות של מה שיידרש ממנו מחוץ לתחרות. כמו בג'ז, ברוק אין חשיבות יתרה לביצוע "נכון". יש מספיק דוגמאות לזייפנים גדולים ברוק או לנגנים שכלל לא ידעו לקרוא תווים והגיעו לגדולה. ביצוע שירים של אחרים אינו תורם לחיים מחוץ לתחרות, ומכאן ששתי התחרויות הללו חוטאות למהות הז'אנרים עליהן הן רוכבות. אם הקריטריונים היו אך ורק ביצוע שירים מקוריים של המתמודדים הן היו משרתות את כללי הז'אנר.

תחרויות מוזיקה מלאות ברעות-חולות שקצרה היריעה מלפרטן, אך יש להן גם כמה יתרונות. תחרות "האביב" האחרונה לפסנתר שודרה באינטרנט והצליחה להגיע לקהל שאינו מאזין בדרך-כלל למוזיקה קלאסית. כל מי שחפץ בכך היה יכול להאזין לפסנתרנים מעולים בכל ערב והתחושה היתה שהתחרות היא רק תירוץ. בתחרות מוזיקה קשה לשפוט לפי קריטריונים אחידים, ובדרך-כלל התכלית לקיומן היא הרחבת הקהל ועידוד מוזיקאים צעירים. לטעמי, תחרות אינה אמצעי פסול ביסודו, אך צריך לבחון האם היא נטע זר לז'אנר שבו היא פועלת. אם היא גוף זר ומצליחה, בכוחה לפגוע בעולם המוזיקלי שבו היא פועלת. אם היא בשר מבשרו, היא עשויה לקדם אותו.

****

"זבוב על הפסנתר" מסתיים (אם אתם מתכוונים לקרוא את הספר עצרו כאן) בשלושים עמודים מפוצלים. טור אחד מתאר את החיים לאחר הפסד בגמר וטור שני – זכייה בתחרות היוקרתית. דלתות מסתובבות. שני הטורים מציפים את הפוליטיקה שהובילה לתוצאה הסופית ומתארים את הרגע שאחרי – מה עושים עם הידיעה שהאמנות שלך התקבלה/נדחתה בידי שומרי הסף. שני הסופים צמודים זה לזה ומראים שלכל התרחשות עשויות להתלוות תחושות מעורבות. לזכייה יכולה להתלוות תחושת מיצוי או מיאוס, והפסד לא בהכרח מחייב לתלות את הפסנתר ולפרוש. וכאן מגיעה דרך נוספת לבחון תחרות – לא עד כמה היא חוטאת לז'אנר, אלא עד כמה היא גורמת לאמן לחוש שהוא חוטא למהות אומנותו שלו.