נגינה – חלק א': המרחב של תיבת התהודה

מאת DoMinorEffect

[תכננתי לכתוב רשומה אחת מסודרת בדבר המעבר מנגינה בפסנתר אקוסטי (הפסנתר ה"רגיל") לפסנתר חשמלי. במהלך השיטוטים אחר נתונים נתקלתי במאמר שמציג את הטענה בדיוק באופן שרציתי לעשות בעצמי (וכמובן טוב ונרחב יותר). אז במקום רשומה אחת אכתוב שלוש, כשהראשונה מניחה את התשתית להמשך ומייצגת תחילה הרהור ופחות קביעה. השתיים הבאות יעסקו בתרחישים אפשריים לעתיד הנגינה]

תהודה במדינה

צפו בסרטון הקצר המופיע בראש העמוד בקישור זה. פסנתרים מושלכים בו לזבל, אין בהם שימוש יותר. למתרחש בסרטון יש גיבוי מספרי התומך בנטישת הכלי. ב-1978 נמכרו בארה"ב 280 אלף פסנתרים אקוסטיים ו-5,000 דיגיטליים. כארבעים שנה לאחר מכן, המהפכה הדיגיטלית הושלמה: ב-2006 מכירות הפסנתרים האקוסטיים צנחו עד ל-77 אלף פסנתרים חדשים לעומת 125 אלף פסנתרים דיגיטליים (בארה"ב; המספרים במאמר). כפי שרואים בסרטון, הפסנתרים האקוסטיים אינם בהכרח עוברים מבית לבית וזוכים לחיי יד-שנייה. הם נעלמים מהסביבה, נגרסים, נרמסים. הם חוזרים להיות חומר – עץ, ברזל. לעתים אפשר להשתמש בחומר לשימוש חוזר, לרוב הוא אשפה.

Credit: Marcus Yam for The New York Times

Credit: Marcus Yam for The New York Times

תעשיית הפסנתרים האמריקאית היתה מפוארת כמו תעשיית הרכב שלה. ובדיוק כמותה, נדדה ליבשות אחרות. אחד היתרונות של התעשייה האמריקאית היה ייצור הפסנתרים בגילוף עם קישוטים, כך שישמש כרהיט יפה בבית. אך השוק העולמי אימץ את הטרנד הדיגיטלי, שבו אין קיום לגילוף והיתרון נשמט. המפעלים נסגרו והאנשים שבנו פסנתרים פנו לעבודות אחרות. אין יותר צורך בגילוף קישוטים על תיבת התהודה או לסגנן את רגליות הפסנתר.

תהודה בעיר

הסרטון הבא צולם מחוץ לחלונו של הצלם במשך 24 שעות. פסנתר הושלך לרחוב. אנשים נוגעים בו. מנגנים ביד אחת בהיסוס. לא בוחנים אך ורק כרכוש לעצמם, אלא כישות בפני עצמה. נוגעים והולכים. לבסוף הוא מגיע אל מותו הצפוי.

אחת ההנאות הסמויות בשוטטות בעיר היא החטטנות: לחלוף על-פני אנשים ברחוב ולנחש את מבטם; לבחון את התנהגות ילדיהם; להביט מבעד לחלונות המוארים ולראות קצוות של סלון, לשער מי גר שם; לעבור ליד בית ולהריח את הארוחה המתבשלת בו.

אך הנבירה המעניינת היא כאשר פוקחים את האוזניים. ההנאה האסורה אינה רק ממילים ומשיחה חד-צדדית בטלפון, או מצעקות או צחוק הבוקעים מחלון, אלא גם מהאזנה לשירים ולקרקוש מזלגות וסכינים ביום שישי בין שבע לשמונה בערב מכל בניין שתחלפו לידו.

ואחת ההזמנות המעניינות לחטטנות היא מוזיקה הבוקעת מבית. והמרתקת שבהם: נגינה. משנשמע פסנתר מבית, תהא זו ילדה המתרגלת יצירה קלה או פסנתרנית בוגרת המפליאה בסונטה שלמה, אי-אפשר שלא להתעכב רגע מתחת לאותו הבית, לבחון מה נשמע, ורק לאחר מכן להמשיך.

באותם רגעים תיבת התהודה פורצת את גבולות הבית וזולגת לרחוב או לתוך בית סמוך. צלילים עוברים מבית לבית. ולדוגמא, בבית השכנים מנגן ילד בכל יום במשך שעה. הוא הופך לשליח ציבור, עוד לפני שהוא מודע לכך או בכלל רוצה בכך. ושליחותו אינה בשם איזו רוממות של המוזיקה, בוודאי שלא באיכותה. אלא בתרגול, בעשייה היומיומית. יש בנגינה שלו תרגול, אפשר לומר במובן הזן-בודהיסטי. תרגול שלרוב נעשה לשם עצמו. ה"הארה", אם תבוא, תבוא ביומיום, מבלי משים, ולא יהיה בה אור גדול. היא תהיה חלק מרצף. והעיקר, לתרגל.

התלמיד חוזר על עצמו בכל יום, ונגינתו ברמה נמוכה ואולי אף טורדנית לזולת. אך הוא משמיע שלב נסתר בקיומה של המוזיקה, את שלב האימון. והרי רובנו נחשפים למוזיקה רק בתוצריה המוגמרים, הקלטה או הופעה, ולא זוכים לראות ולשמוע את תהליך הכשלונות המתמשך.

Jacek Yerka - Piano

Jacek Yerka – Piano

הפסנתר החשמלי הוא מוצר מוצלח ביותר. יש לי אחד ואני מרוצה ממנו מאוד. הוא מחקה את פעולת הפסנתר האקוסטי (הפסנתר "הרגיל") לא רק בצליל המופק אלא גם ברגישות הקלידים למגע. נגינה חלשה מפיקה צליל חלש, זאת להבדיל מאורגן שאינו מבדיל בין סוגי לחיצות הקלידים. לפסנתר חשמלי יש יתרונות מובהקים על-פני פסנתר רגיל – הוא נוח להעברה ממקום למקום (מתאים למי שעובר דירה כל שנה-שנתיים), ניתן לחבר אליו אוזניות ולנגן בכל שעות היממה מבלי להפריע לאף אחד, ואפשר לחבר אותו לאמצעים דיגיטליים אחרים ולהקליט אותו ישירות מהמכשיר.

כלי נגינה חשמליים הדומים לכלי נגינה אקוסטיים אינם מאורע חדש. הגיטרה החשמלית קיימת למעלה משמונים שנה. אבל להבדיל מהגיטרה החשמלית שהיא מוצר משלים לגיטרה קלאסית ולגיטרה אקוסטית ומפיקה צלילים אחרים מהן, הפסנתר החשמלי הוא מוצר תחליפי לפסנתר הרגיל. הצלחתו באה על חשבון הפסנתר האקוסטי. לפי המגמה בעשורים האחרונים, הפסנתר האקוסטי ייהפך לפריט לחובבי נוסטלגיה וייעלם ועמו גם זליגת הנגינה אל הרחוב.

תהודה בחדר

לפסנתר חשמלי יתרונות רבים, אך אין לו תיבת תהודה. שיטת סוזוקי ללמידת נגינה אוסרת שימוש בכלים דיגיטלים, ודורשת שכלי הנגינה שהילד והוריו ינגנו יהיו אקוסטיים. שיישמעו. כך, בעוד שהפסנתר הישן פועם החוצה, מרצונו של המנגן או כנגדו, הנגינה בפסנתר הדיגיטלי נשארת בגבולות החדר (אלא אם ממש נרצה בכך).

בשיר while my guitar gently weeps כתב ג'ורג' האריסון על אדם המנגן לעצמו בביתו. הוא נמצא בחדר ובעודו מנגן דעתו נודדת. הוא מבחין בלכלוך שעל הרצפה בזמן שהוא מנגן וחושב על טאטואו. לאחר מכן, מבטו עובר כנראה לחלון שמבעדו משתנים צבעי הרקיע, והוא מאבחן שהעולם סובב על צירו. הנגינה בחדר מובילה אותו לחולמנות ובהייה בעולמו, הגשמי, הרוחני, הקיומי, בזמן שהגיטרה מתנגנת מעצמה.

נדידת המחשבה מתאפשרת כשמנגנים מתוך ניתוק. הגוף עדיין מנגן, אך הוא פועל לא מתוך ריכוז בפעולה, אלא מתוך תרגול ללא-ריכוז. הריקון המחשבתי מוליד את הבהייה ברצפה, בחלון, ולאחר מכן את התובנות מכך. ברגע שכזה הגוף וכלי הנגינה אחד הם כשהצלילים ממסכים את המחשבה.

בנגינה בפסנתר חשמלי ההדהוד אינו דומה. הוא אינו ממלא את חלל החדר ואינו ממשיך את הגוף. הוא נוכח כמו אור ממסך מחשב, היישר מול המנגן ולא הרחק מצדדיו. אם מוסיפים לכך אוזניות וחוט, הרי הכבל מותיר את המנגן תמיד קשור – גם הכרתית – אל כלי הנגינה. החולמנות פחות מתאפשרת. החדר חדל מלהיות מגבר לתהודת כלי הנגינה (ואולי אלה הן תהיות של מי שעובר מכלי הנגינה הישן אל החדש והמנגן שייוולד היישר אל החדש לא יבחין בכך).

הנגינה בכלי הישן אינה רק פעולה הנעשית בידי אדם יחיד בחדרו. היא חלק מעולם תרבותי שלם שהולך ונעלם. התהודה של הנגינה מתמעטת, מהתעשייה והמדינה, דרך העיר והשכונה, ועד לבית ולאדם שבחדר. זהו רק הרהור, מעט סנטימנטלי, אך יש לתהליך הזה גם השלכות מעשיות על הנגינה עצמה. ועל כך – בפעם הבאה.

מודעות פרסומת