נגינה – חלק ב': מוזיקאי סת"ם

(חלק א')

ברשומה זו השתמשתי בחלק מהטיעונים המופיעים במאמרו של Marko Aho.

———————————————————————————————————–

הכתיבה הידנית הופכת נדירה יותר ויותר. מלבד פתקים, מבחנים או חתימה על מסמכים, כתב-יד אינו דבר רצוי. יש שיאמרו שהוא  מטרד. צריך לפענח אותו, לצלם או לתייק. כמעט תמיד צריך להמיר אותו לצורתו הדיגיטלית, אם לצורך מעקב, שימור או פענוח. כתיבה נעשית כיום במקלדת שיוצרת טקסט דיגיטלי גמיש ומהיר יותר. הכתיבה, שסביב סגנונה היו אף מי שמצאו משמעויות-אישיותיות חבויות, הפכה ליכולת חסרת שימוש. את צורת הכתב האישית תפסו בתום תהליך שארך עשרות שנים הטיפוגרפים, שמעצבים פונטים ואת צורת הכתב הדיגיטלית. הם מחקים גם כתב יד וגם ממציאים צורות כתב חדשות. התהליך שעבר על הכתב נשמע דומה מאוד למה שעשוי להיות גורלה של הנגינה. האם הנגינה קרבה אל קצה? האם המנגן על כלי-נגינה לא-דיגיטלי הוא סופר הסת"ם של העתיד?

בפעם הקודמת עסקתי בכיבוש של הפסנתר הדיגיטלי את שוק הפסנתרים. הפסנתר החדש מדמה בהצלחה את פעולת הקלידים של פסנתר אקוסטי ואת ההדהוד באמצעות הדוושה. בנוסף, הוא תמיד מכוון במדויק. המכשיר החדש נמכר כיום יותר מפסנתרים רגילים מה שעשוי להוביל לכך שאם המגמה הזו תימשך, ואין סיבה להאמין שלא, המכניקה שהוא מדמה תיעלם מהעולם. הנגינה עליו, שכיום עדיין נתפשת כחיקוי של המקור, תהפוך במהרה לסימולאקרה – לדימוי שאיבד את הקשרו המקורי. כשהקלידים יאבדו את משמעותם הפסנתרית, אפשר יהיה לחשוב אם עדיין מדובר בפסנתר, או אולי רק במקלדת צלילים. אם רק מקלדת צלילים מונחת לפנינו, אז מדוע שלא תפיק צלילים לא-פסנתריים? מדוע שלא נזין את כל מנעד הצ'לו אל המקלדת והמכניקה הרגישה של הקלידים תשמש אותנו לנגן צ'לו? וכשנעשה זאת – וצלילים בסיסיים שכאלה קיימים בכל אורגן פשוט – ונגיע לרמה מצוינת כמו הכלי המקורי, כפי שקרה בפסנתר, תתייתר הנגינה בכלי המקורי. כלי הנגינה עם ממשק המשתמש הפשוט ביותר ינצח.  ייתכן שזה יהיה ממשק חדש שכלל אינו דומה לכלי נגינה קיים.

הנגינה, כפי שאנו מכירים אותה היום, חווה שינויים לא רק בהמרה מוחלטת כמו הפסנתר הדיגיטלי, אלא גם בעזרים אלקטרוניים שמייתרים חלק מהנגינה עצמה. דוגמא פשוטה ופופולרית היא ה-looper, שמאפשר להקליט מקטע שיחזור על עצמו שוב ושוב. מרגע אימוצו, קשה לחשוב על הנגינה בלעדיו. לפני כמה ימים שמעתי ברדיו שדרן מחמיא לגיטריסט בלהקה ואומר "שהוא מחזיק קצב מעולה", כלומר, שומר על הקו המלווה לאורך כל השיר באופן אחיד. אבל כשיש לופר אין יותר צורך ביכולת הזו. "להחזיק קצב" הופך להיות מעשה חסר-משמעות. אפשר להקליט תיבה אחת טובה ולהפעיל את הלופר. התוצאה תהיה זהה ואולי אף מדויקת יותר.

אימוץ של אמצעי טכנולוגי במקום אמצעי קיים מעורר בתחילת הדרך את השאלה "מה הולך לאיבוד". כך היה למשל עם הופעת ה-GPS. דיונים שלמים התקיימו על סכנת אובדן ההתמצאות במרחב וקראו להמשיך להשתמש במפות. אך במחי אפליקציית waze אחת שפשטה בכל סמארטפון הדיונים נותרו מאחור. הטכנולוגיה אומצה באופן גורף. נותר לבחון את ההשלכות בעוד כמה עשורים ובינתיים ליהנות מהנוחות. כך גם במוזיקה, הטכנולוגיה מופיעה, עמה האימוץ, וההשלכות עוד יילמדו. צריך לבחון את האימוץ בצורה מפוכחת – מה מתווסף ומה נעלם. אפשר לומר שהטכנולוגיה מאפשרת יצירה מרובדת יותר (כמו עם הלופר). הנגן פנוי ליצור שכבות נוספות של מה שהוא מנגן בפחות משאבים (נגנים, כלים פיזיים נוספים). יש לכך גם חסרונות. הלופר למשל מוביל לנגינה שהיא בהכרח בתבניות סימטריות, כי החזרה על ההקלטה זהה. חיסרון נוסף ומעט שקוף הוא דילול העבודה עם אנשים נוספים. אם אני יכול להקליט את עצמי בכמה תפקידים אני לא זקוק לעוד אנשים. העבודה המשותפת פוחתת וכך גם האפשרות לחדד רעיונות יחד. באופן כללי, המוזיקאי הופך להיות המתכנן המרכזי ותפקידו כמומחה באפיק אחד פוחת.

להתרחבות השימוש באמצעים דיגיטליים יש השלכות נוספות על הנגינה. בטווח הארוך אובד הקשר בין הגוף לכלי הנגינה. הנגינה הופכת לתפעול מכשירים. לתכנות. היא הופכת לנשלטת בשכלתנות, במידע ובאלגוריתמים. הגוף אינו חלק מהיצירה, אלא רק מטרה לתוצאתה. חלק מיצירת המוזיקה והמבע המוזיקלי מתחולל בזכות הקשר בין הנגינה לגוף. צורת היצירה הזו לא תיתכן יותר.

בטווח הקצר יותר, כשעדיין נחשוב על פסנתר חשמלי כעל פסנתר רגיל, אנו עשויים לחוות אובדן אמינות כלפי המנגן. האם הוא באמת ניגן את מה ששמענו או שבחלק מהקטעים הוא השתמש בהקלטה? מקרה הפלייבק של ביונסה הוא דוגמא לכך שהפקפוק ילווה אותה וזמרים אחרים לעוד זמן רב.

אדגים את דבריי באמצעות ז'אן מישל ז'אר, מוזיקאי אלקטרוני צרפתי שפעיל מאז שנות השבעים וזוכה להצלחה אדירה בעולם. בחינה של הופעותיו הארוכות מעלות תהייה בלתי-נמנעת: מה הוא עושה שם? מה התפקיד של האדם בתוך כל המופע הזה? המוזיקה מתקיימת בלעדיו. אין קשר בין גוף למוזיקה. הוא לוחץ על כפתורים, המוזיקה מתנגנת. תהליך העבודה בסטודיו נסתר מעינינו. אנו רואים ושומעים בעיקר תוצרים מוגמרים. זו אינה ביקורת על הז'אנר המוזיקלי, אלא על האפשרויות שניתן לפעול במסגרתו. לנוכח כל האלקטרוניקה שעל הבמה, אי-אפשר שלא לתהות האם הוא לא היה יכול להקליט את כל המופע כך שלחיצה אחת תפעיל את המכלול הנשמע. ואולי זה בדיוק מה שקורה וכל התנהגותו היא משחק?  האמינות נפגמה, הקשר בין המוזיקה לגוף המחולל אותה נעלם, נותרה חזות של מוזיקה.

אם המוזיקה העתידית (והעכשווית) היא דיגיטלית, אין יותר צורך ללמוד נגינה כפי שהיא קיימת בכלים המסורתיים, אלא הנדסת נגינה, כפי שהמחשוב מאפשר. נגינה (או כפי שתיקרא לבטח – "תפעול כלי נגינה") תהיה יכולת חסרת שימוש. עולם המוזיקה יהיה של יוצרים בלבד, המבצעים ייעלמו. הביצוע יקבל תוקף רק אם יהיה בו מימד מרכזי ובולט של אקראיות  כך שנוכל לדעת שמה שאנו מאזינים לו בהווה יכול להתקיים אך ורק בהווה (ואכתוב על כך בעוד כמה רשומות בנושא הופעות).

בחלק הבא והאחרון אעסוק בשימור הנגינה בחיינו, לפחות לכמה שנים נוספות.