קוקו שומאן: סיפורו של גטו-סווינגר

מאת DoMinorEffect

מאת יובל ואסף מעוז

הסיפור של קוקו שומאן הוא לא הסיפור שאנו מכירים. המוזיקה שמתנגנת ממנו היא מוזיקה בצבעים בעוד שיום השואה הוא תמיד בשחור-לבן. סיפורי ניצולי-שואה הם תמיד בלתי-נתפשים, וקוקו, כפי שאפשר מיד לחוש משמו, הוא מסיפור אחר.

שומאן לא סיפר את סיפור הישרדותו במשך שנים. הוא רוצה להיזכר קודם כל כמוזיקאי, ולא כניצול שואה שגם עוסק במוזיקה. רק בשלב מאוחר של חייו החל לספר על חייו בתקופת המלחמה ועל המוזיקה שסייעה לו לשרוד.

coco_schumann

קוקו שומאן נולד בברלין ב-1924 לאם יהודיה ולאב נוצרי. הוריו העניקו לו את השם היינץ ג'ייקוב שומאן. שינוי השם לקוקו יגיע מאוחר יותר בחייו. אמו של היינץ-ג'ייקוב עבדה כספרית, ואביו עסק ברפדות ובתיקון רהיטים. בבית המשפחה נהגו לחגוג את החגים היהודיים והנוצריים גם יחד, וקוקו לא ייחס חשיבות למנהגי דת זו או אחרת והחשיב עצמו כגרמני. אך ב-1933 עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, עת נשלחו הילדים לתנועות הנוער של המפלגה, סיווגה אותו מורתו בבית הספר כיהודי, וזו היתה הפעם הראשונה שהיינץ הצעיר נאלץ להתעמת עם יהדותו. ב-1935, לאחר חקיקת חוקי נירנברג שהתוו את חוקי הגזע של הרייך, ניתנה לאביו של קוקו האפשרות "לתקן את טעותו" ולעזוב את אשתו היהודיה ואת ילדיו. האב סירב לעזוב ונשאר עם המשפחה.

בית משפחת שומאן היה בית שוחר מוזיקה, כשהסגנונות שהתנגנו בבית היו מוזיקת פוקסטרוט, צ'רלסטון וג'ז. קוקו הצעיר גדל בבית שבו שני ההורים היו עסוקים שעות רבות בעבודתם ובילה את זמנו עם חברים. בין חבריו נמנו כמה שהגיעו מבתים בעלי מספיק ממון כדי להקדיש כסף לרכישת תקליטים, וכך הם התוודעו יחדיו לדיוק אלינגטון, אלה פיצ'ג'רלד, הורסט ווינטר הגרמני ועוד רבים אחרים.

החיבה של משפחת שומאן למוזיקת הג'ז והסווינג לא היתה חריגה כל-כך באותם ימים. אחרי מלחמת העולם הראשונה, רפובליקת ויימאר נמלאה במוזיקת ג'ז וסווינג. אולי היו אלה תוצאותיה העגומות של המלחמה או אולי המצב הכלכלי המדכדך, כך או כך, מקומות הבילוי שהציעו ריקודי סווינג ופוקסטרוט שגשגו. לצד הריקודים פרחו גם תזמורות ג'ז קטנות בערים הגדולות שסיפקו עבודה רבה לנגנים, חלקם יהודים.

כרזה כנגד המוזיקה המנוונת

כרזה כנגד המוזיקה המנוונת

אך בשנות השלושים הנאצים הפסיקו את החגיגה. מוזיקת הג'ז נחשבה למוזיקה זרה והנאצים, שעלו לשלטון בשבחי הלאומיות הגרמנית, החליטו לפעול להחרמתה. מוזיקת הג'ז נאסרה להשמעה ברדיו. שורשיה השחורים ותחושת השחרור שהתלוותה לריקודים הובילו את הנאצים לראות בה כמעוררת הידרדרות תרבותית. הם כינו את הג'ז כ"מוזיקה השחורים" (Negermusik), והחשיבו את הג'ז כתרעלה לתרבות הגרמנית. עבורם, הג'ז היה נחלתם של שחורים ושל יהודים, מה שזיכה אותה לקטלוג תחת ההגדרה "מוזיקה מנוונת". אך הנאצים לא הסתפקו באיסורי ההשמעה ברדיו ואף אסרו על נגינת המוזיקה המנוונת במקומות בילוי. למרות האיסור, נוכחות הג'ז והסווינג בגרמניה לא נעלמה כליל, וזאת מפאת פיקוח רופף מצד השלטונות והגדרות עמומות לגבי מה נחשב סווינג וג'ז ומה לא.

היינץ הצעיר נהג לחמוק למועדוני הג'ז בברלין ולהאזין למוזיקה החיה. האיסור על השמעת מוזיקה זרה דילל את מספר ההופעות במועדונים, כשחלק מהנגנים עזבו לארצות אחרות מפאת המצב החדש. ב-1938 נאלץ היינץ ג'ייקוב לעבור לבית-ספר יהודי. באותה תקופה הוא קיבל מקרוב משפחה גיטרה והתחיל להתאמן על נגינת אקורדים ומקצבים. בנובמבר אותה שנה חזה ג'ייקוב בפוגרום "ליל הבדולח". דודו החליט עוד באותו הלילה לעזוב את המדינה וטס ללה-פאס שבבוליביה, והשאיר לשומאן את מערכת התופים שלו.

בשנת 1939 ערך שומאן את הופעתו הראשונה בהרכב כשהוא מתופף במועדון קטן בברלין תמורת חמישה מארק. באותם ימים הוא הושם לעבודת שרברבות מטעם משרד העבודה, ונשלח לבצע עבודות תיקון צנרת-חימום בבניינים בעיר. את הכסף שהרוויח בעבודות האינסטלציה, לצד הסכומים הקטנים שהרוויח מהופעות עם להקת צוענים, הוא חסך וקנה לעצמו גיטרה. בתקופה הזאת שומאן החל לפרוח – הוא הסתובב במועדוני הופעות וריקודים שהעניקו לו הזדמנות ללמוד סגנונות מוזיקה שונים ולשפר את כישורי הנגינה שלו בגיטרה. שומאן מספר שהנגינה באותם מקומות היתה תמיד דרוכה, מחשש לביקור קציני גסטפו. מחוץ למועדון היה עומד מודיע שסימן להם כשמגיעים הקצינים והם היו מחליפים מיד את נגינתם למנגינות גרמניות.

קוקו והחברה הצרפתייה

ב-1941 החלו הנאצים בהפעלת מחנות ההשמדה ובמימוש ה"פתרון הסופי", והיינץ-ג'ייקוב, שהיה חצי יהודי מדרגה ראשונה היה בסכנה. הוא הצליח להסוות את זהותו היהודית ברבים והמשיך להופיע במועדונים ולהשתתף בהקלטות. באותם ימים היינץ התרועע עם בחורה צרפתייה שהתקשתה להגות את ההברה ה' בתחילת שמו והגתה את שמו "איינץ". היא החלה לכנות אותו בשם חיבה שדמה להברה אחת משמו האמצעי ג'ייקוב: קוקו, כמו coconut. הוא לא ממש אהב את שם החיבה בהתחלה, אך הכינוי דבק בו. באותה תקופה הוא זכה להשתתף בכמה הקלטות ושמו נותר כך גם בקרדיטים – קוקו שומאן.

עד 1943 הצליח קוקו להתפרנס בכבוד מעבודותיו כשרברב וכמוזיקאי וסייע למשפחתו להתקיים. אך במארס שבאותה שנה הוא זומן למשפט במשטרה המקומית כשהוא מואשם באי-ענידת הטלאי הצהוב, בנגינת מוזיקה אסורה ובאשמת חיזור אחר אישה ארית. המשטרה שלחה אותו להתייצב בכיכר Grosse Hamburger ברובע היהודי בברלין כשהוא מוצב ברשימת השילוח לאושוויץ. אביו שמע על מעצרו של בנו והגיע מיד למקום. הוא ניסה לעזור לבנו ובעזרת קשרים עם כמה אנשים הצליח לשנות את יעדו של קוקו מאושוויץ לגטו טרזינשטט.

שומאן הגיע לטרזינשטט ושם זכה לפגוש מחדש את סבו וסבתו. הוא מספר שהפגישה הראשונה עמם היתה מוזרה: "הו, אתה כאן, כמה נחמד לראותך", הם אמרו לו, בראותם אותו במחנה הריכוז. הוא התראה עמם באופן יומיומי אך חודשיים לאחר שנפגשו, נפרדו דרכיהם שוב כשהם נשלחו לאושוויץ. יומיים לאחר מכן הם מתו בתאי הגזים.

טרזינשטט היה ידוע כ"גטו של האליטה" – נאסרו בו אינטלקטואלים, אמנים, ספורטאים ואנשים ממדינות שונות כמו הולנד, אוסטריה וצרפת. במסגרת רצונם ליצור "גטו לראווה" עבור מדינות המערב, הרשו הנאצים לקיים בגטו חיי תרבות ענפים. מבחינה מוזיקלית ניתן היה למצוא בטרזינשטט מגוון של הרכבים מוזיקליים, ביניהם תזמורת, מקהלה, שמיניית ג'ז, זוגות פסנתרים, מקהלה כנסייתית וגם פעילות של נגנים סולנים (למעוניינים: Prisoner of Paradise הוא סרט המציג את סיפור חייו של הבמאי הגרמני קורט גרון, שהיה אסיר בטרזינשטט ואולץ לשתף פעולה עם הנאצים ולביים סרט תעמולה על החיים בגטו). בתוך המגוון התרבותי שהתקיים בגטו הצליח שומאן למצוא את מקומו.

ביומו השני בגטו שוטט קוקו ברחבי המקום וראה כנסייה שבקעה ממנה מוזיקה. הוא התקרב למבנה ושמע מוזיקה כמו זו שנהג לנגן בעצמו. הוא נכנס פנימה ומצא בפנים כמה מוזיקאים שכינו את עצמם ה"גטו סווינגרס" (אם השם הזה נשמע לכם מוכר, אולי זה מהאלבומים של ברק אלנקוה והגטו סווינגרס, שהוציאו שני אלבומים בשנים האחרונות). הם סיפרו לו שהמתופף שלהם נשלח לאחרונה לאושוויץ והוא העיד על עצמו שהוא יודע לתופף. הם הזמינו אותו לחזור למחרת בבוקר ולהצטרף אליהם.

ה"גטו סווינגרס" ניגנו בכל יום, בעיקר סווינג ומוזיקה "אסורה", כמו I got rhythm של גרשווין. הם זכו אפילו לתלבושת מיוחדת להופעות. "הייתי בגן-עדן. שכחתי היכן אני נמצא כשניגנתי", מספר שומאן. "העולם היה בסדר פתאום. הסבל של האנשים מסביב נעלם – החיים היו יפים. שום דבר לא היה רחוק כל-כך מאיתנו כמו החומה שסבבה אותנו, אנשים מורעבים, השילוחים להשמדה, ההרס. היינו הרכב 'נורמלי' שמנגן לקהל 'רגיל'. ניגנו למען עצמנו ולמען החיים שלנו. ניגנו במצב האבסורדי הזה, כשאנו מחכים בתור לתנורים של הרייך השלישי".

קוקו שומאן באושוויץ (1997)

קוקו שומאן באושוויץ (1997)

"החמישייה השמחה" באושוויץ

ב-23 בספטמבר 1944, לאחר הופעה בערב יום כיפור, הודיעו הנאצים על פינוי טרזינשטט ושילוח כל האסירים לאושוויץ. שומאן מספר שהם נדחסו לקרונות צפופים ושהרכבת שבה היה לא החלה לנסוע כשהם בתוכה במשך יומיים. אנשים רבים מתו כבר בשלב הזה. הרכבת נאלצה לבצע כמה עיקופים בדרך לאושוויץ, ובדרך עברה בברלין, עיר הולדתו. ב-3 באוקטובר הוא הגיע לאושוויץ.

עם ירידתו מהרכבת הועמד שומאן בשורה ובכיר מהמחנה עבר בין האנשים ובחן אותם. לימים הוא הבין שמולו עמד מנגלה. הוא שאל את שומן בן כמה הוא, והוא ענה "עשרים", מקצוע? "שרברב", ומנגלה הצביע לשלוח אותו ימינה, אל החיים.

קוקו שומאן מצא את דרכו למוזיקה גם באושוויץ. איש מבוגר מהצריף בו הוא לן זיהה אותו מברלין וסיפר לו על קבוצות מוזיקאים, בעיקר צוענים, מצריפים אחרים. המשימה להשיג כלי נגינה לא היתה כה קשה – כל שהיה צריך לעשות הוא למצוא כלי נגינה מבין החפצים שנותרו מהאנשים שנשלחו אל מותם. שומאן מצא לעצמו גיטרת Selmer והחל לנגן עם כמה מוזיקאים שהגיעו ברכבת נוספת מטרזינשטט. הם כינו את עצמם "The Happy 5".

לאחר כמה שבועות בהם קיימו חזרות קטנות וניגנו לעצמם, הם זכו לנגן באופן רשמי במחנה. הם חויבו לנגן בכל פעם שהורו להם לעשות זאת, כשלעתים הם אולצו לנגן בזמן שקציני אס.אס מקעקעים מספרים על אסירים חדשים, או ללוות אנשים אל תאי הגזים לצלילי la Paloma. "בכל יום אמרתי לעצמי שהמוזיקה לא תציל אותי מהמצב. היא לא מצילה את החיים שלך, אך היא מצילה את היום. המראות שראיתי כל יום היו בלתי-נסבלים. ואנחנו ניגנו מוזיקה. אנחנו ניגנו מוזיקה בגיהינום!", הוא מספר.

"בלילות היינו מנגנים לקציני האס.אס, בעודם אוכלים, שותים, מעשנים. היינו צריכים לנגן מוזיקה גרמנית ולהיות זהירים מאוד ולמלא כל בקשה מצדם, אחרת היו דנים אותנו למוות. יום אחד חברי אוטו ראה את משפחתו – אשתו וחמשת ילדיהם – מגיעה ברכבת מטרזינשטט בזמן שניגנו. הם נבחרו לצד הלא-נכון. באותו הלילה ניגנו והוא לא הפסיק לבכות. אחד הקצינים אמר לו – אתה חייב להפסיק לבכות, אתה הורס לכולם את מצב-הרוח. אוטו הסביר לקצין מדוע הוא בוכה וזה השיב לו – לא צריך לבכות, בקרוב תפגוש אותם שוב", מספר שומאן.

בינואר 1945 הועבר שומאן למחנה חדש, הפעם לקאופרינג, שליד דכאו. הוא החל להפיץ את שמו כמוזיקאי ובדרך-לא-דרך הצליח להשיג גיטרה גם שם. מגפת הטיפוס השתוללה במחנה והמעטים שלא נדבקו ישנו על מצע קש על הרצפה ורוססו בכלור. באפריל אותה שנה המחנה פונה. כל אחד קיבל שמיכה וחצי כיכר לחם. הורו להם לצעוד לכיוון אינסברוק. ב-30 באפריל הם ראו טנק מגיע לעברם – טנק אמריקאי. הם ניצלו.

(שומאן משתתף בהקלטה הזאת מ-48' בנגינת גיטרה)

בחזרה לברלין

שומאן חזר לברלין לבית של אחד מדודיו. הדוד היה מופתע לראות את שומאן – הוא היה בטוח שהוא מת באושוויץ. הדוד מיהר לקחת את שומאן אל הוריו – שניהם שרדו את המלחמה. ב-1943 הגסטפו עצר את אמו של קוקו לאחר שנתפסה קונה סיגריות בשוק השחור. הבניין שבו היא הוחזקה הופצץ והיא נפצעה, אך הצליחה להתגבר על הפציעה ולהימלט. היא ברחה לביתה ושם החביא אותה אביו של קוקו בחדר אחורי. יומיים לאחר הבריחה הגסטאפו הגיעו לחקור את האב אך הם לא גילו את האם המוסתרת. לאחר מכן החליטו השניים לעזוב את ברלין יחד עם ילדם בן השנה וחצי, שנולד במהלך המלחמה.

האווירה בגרמניה לאחר המלחמה היתה שונה. המועדונים ניסו לשקם את עצמם והקהל רצה לשמוע מוזיקה שמחה, אותה מוזיקה שהיתה אסורה במשך שנים. ערב אחד, באוגוסט 45', שומאן הלך ברחובות ברלין לאחר הופעה ונתקל בשתי עלמות, כשאת אחת מהן הכיר עוד קודם מטרזינשטט. העלמה השנייה, גרטרוד, סיפרה לו על בנה בן החמש, שאביו עזב אותם כשנולד הילד. כשמצבם של היהודים הידרדר היא שלחה את בנה למנזר והיא נשלחה למחנה העבודה וולקאו (Wulkow). היא שרדה את המלחמה ובאותו מפגש עם שומאן היתה בדרכה למפגש המחודש עם בנה. מאותו מפגש אקראי הפכו קוקו וגרטרוד לזוג וביחד הקימו משפחה.

בשנים שלאחר המלחמה קוקו השתלב בסצינת המוזיקה המקומית ואף חבר לכנר והמלחין הלמוט זכריאס, שם-דבר בתרבות הגרמנית. ככל שהחריפה המלחמה הקרה בשנים שלאחר המלחמה, החל שומאן לשקול מעבר לארץ אחרת. הוא עקר עם משפחתו לאוסטרליה וחזר לברלין כעבור שנים ספורות. הוא המשיך להיות מוזיקאי פעיל וקיים קריירה ענפה בגרמניה. בשנת 99' פרסם שומאן אוטוביוגרפיה בגרמנית בשם "Der Ghetto-Swinger" (שלא תורגמה לשפות נוספות; משם לקוחה כותרת הכתבה).

האזנה למוזיקה של שומאן היא חוויה משמחת. אפשר לומר בוודאות שהיא עומדת בפני עצמה ללא צורך בסיפור המעטפת – ניצול שואה שמנגן מוזיקת ג'ז וסווינג. יש באלבומים שלו עליצות והנאה. לעתים אפשר ממש לחוש בהומור מאופק בנגינתו. בחודש הבא, ב-14 במאי, ימלאו לקוקו שומאן 89. השנה הועלתה בהמבורג הצגה המבוססת על סיפור חייו. הוא חי כיום בברלין וממשיך לנגן ולהופיע מפעם לפעם.

(לטעימות קצרות מהקלטותיו של קוקו שומאן הקליקו כאן)

מודעות פרסומת