קודם נכבוש את מנהטן, אחר-כך את חולון

מאת DoMinorEffect

ok

איש אחד נכנס לבר בתל-אביב בשש ערב ומזמין שלוש כוסות וויסקי. הוא מזמין אותן ביחד, לא אחת אחרי השנייה. הברמן מופתע מעט מאופי ההזמנה, במיוחד לאור השעה המוקדמת של הערב, אך מגיש לאיש את הכוסות. האיש שותה את השלוש ברצף, משלם ועוזב. למחרת, האיש נכנס בשעה שש, מזמין שלוש כוסות וויסקי, שותה אותן ברצף, משלם ועוזב. למחרת חוזר הסיפור, כך שבועיים ברצף. ערב אחד מחליט הברמן לברר את הנושא ופונה אל האיש: "סליחה שאני מתערב, אבל במשך שבועיים אתה מגיע בשעה קבועה ושותה שלוש כוסות וויסקי, והייתי שמח להבין למה. בדרך-כלל הלקוחות כאן מזמינים את הכוסות בנפרד, שותים לאט לאט".

"התשובה ממש פשוטה", אומר לו האיש. "יש לי שני אחים. אחד בפאריז, שני בפרנקפורט, ואנחנו מאוד קרובים. כדי להוקיר את קרבתנו, שלושתנו הולכים כל יום לבר באותה השעה ומזמינים שלוש כוסות וויסקי, מדמיינים שאנחנו יושבים ביחד ומברכים 'לחיים'".

הברמן שמח על ההסבר, הודה לאיש על פתרון החידה ולא התערב יותר בענייניו של האיש. הריטואל המשיך לחזור על עצמו במשך כמה חודשים. האיש מגיע בשש בערב והברמן מגיש לו את שלוש הכוסות. אבל יום אחד קורה משהו שונה. האיש מגיע בשעה הקבועה, ומזמין רק שתי כוסות. הברמן נהיה מודאג אך לא חוקר. לבסוף, אחרי כמה ימים של סקרנות ודאגה הוא אוזר אומץ ושואל בעדינות: "אני לא רוצה לחטט לך בחיים, אבל במשך כמה חודשים הזמנת שלוש כוסות, ועכשיו אתה מזמין רק שתיים. אני יודע שזה לא ענייני, אני רק מקווה שהכל בסדר עם האחים שלך".

"הכל בסדר איתם", צוחק האיש.

"אז מה קרה?", שואל הברמן.

"ההסבר פשוט", אומר לו האיש. "הפסקתי לשתות".

עומר קליין סיפר את הבדיחה הזאת (בצורה יותר מצחיקה) באחת ההופעות הראשונות שראיתי אותו. כשהוא סיפר אותה הרגשתי שדברים מסתדרים במקומם בהאזנה אליו. בדיוק באותם ימים סיימתי לקרוא את Travels in the Scriptorium של פול אוסטר, ואותה בדיחה הופיעה בעמודיו האחרונים של הספר. חובבי פול אוסטר יודעים את כוחה של המקריות כמחוללת תפניות-חיים (מאמיני צירופי-מקרים אדוקים אינם מניחים להם סתם כך להתרחש, הם יוצרים אותם). באותו ספר מתקבצות דמויות ישנות של אוסטר מכל ספריו ומנסות לעזור לבוראן להבין מיהו. בורא הדמויות הולך אל הלא-נודע, אך אותו לא-נודע אינו בעתידו, אלא בעבר ובהווה. האם קליין קרא את הספר הזנוח של אוסטר או ששמע את הבדיחה הידועה ממקור אחר? איני יודע, החלטתי שהצטרפו המקרים וקראנו את הספר במקביל.

בשנתיים האחרונות ראיתי אותו בהופעה כמה וכמה פעמים. קליין, 31, גר כעת בגרמניה (כולם מדברים על בריחת המוחות, אך מה על בריחת הרוחות?) ומגיע להופעות בארץ מדי כמה חודשים. הוא החל בקריירה בינלאומית בגיל 23 כשנסע ללמוד ולנגן בארה"ב וכיום פעיל בעיקר באירופה. כבר מהפעם הראשונה שראיתי אותו בהופעה נדבקתי לנגינתו. זה מתחיל מהדברים החיצוניים – כשהעסק מתחמם הוא נעמד בזמן הנגינה ורוקד בברכיים צמודות תוך כדי נגינה, צורת נגינה שסקרנה אותי לא פעם; הוא נמצא בקשר ישיר עם הקהל בין קטעים, מדבר כל הזמן, לא כאיש-על-במה אל קהלו, אלא כאל חברים בסלון; וזה נמשך כמובן בנגינה עצמה: הוא מלחין ג'ז בישראלית, לא שפת הדיבור, אלא שפת הניגון. עברית מוזיקלית. הנדבך המרכזי שמוסיף לאהבתי למוזיקה שלו היא הקשר למילה הכתובה. אני אוהב שההתאמה הראשונית מתגלה כנרחבת יותר, פתאום התמונה הגדולה מתגלה בבהירות, כמו חלקי פאזל הנופלים למקומם.

אלבומו החמישי, To the Unknown, יצא החודש והוא מהיפים ביותר שלו (עם עטיפה מופשטת ומוצלחת של פאולין שליימר). האלבום הוקלט בסוף 2011 ויוצא לאור רק כעת. מנגנים בו חברי הטריו של קליין, זיו רביץ על תופים וחגי כהן-מילוא על קונטרבס.

חיבת הספרות צצה בקטע השישי הנקרא Le Papa de Simon, כשמו של סיפור מאת גי דה-מופאסאן. באותו סיפור קצר, רשעותם של ילדים מובילה לרצף אירועים מקרי מלא-טוּב בעולמם הנוקשה של המבוגרים (אפשר לקרוא את התרגום לאנגלית כאן, ואם חשקה נפשכם בתרגום לעברית, הוא מופיע בספר "שמכאן"). קליין מספר שקרא את הסיפור של דה-מופאסאן והרגיש שהוא חייב להלחין את הרוח הטובה שהופיעה בו. התוצאה נשמעת כמו שמחת הילד סימון בדפים הלא-כתובים שלאחר תום הסיפור.

עוד קודם ל"אבא של סימון" מופיעים שני קטעים צמודים שמאפיינים מאוד את קליין: resistance ו-modesty. "התנגדות" הוא קטע אינטנסיבי שחבוי בו שוּפוּני פסנתרני משמח. צמוד אליו הקטע "ענווה". אם הזדמן לכם לראות את קליין בהופעה, אתם יודעים שהצנעה אינה בולטת בדיבורו. זו אינה שחצנות, אלא רהב דק (שמצדיק את עצמו). ההצמדה של "ענווה" מיד לאחר ההתפארות ב-resistance דומה מאוד לדיבורו בהופעות, קישוט דברי-רהב בהומור, התגאות בכישורים לצד גילוי-נאות של מודעות עצמית.

באותה הופעה בה סיפר את בדיחת הוויסקי שמעתי אותו לראשונה שר בקולו. הוא שר אז שירים שהלחין לשירי משוררים וקולו נשמע כמו גירסא חדשה של גידי גוב, עם אותה חריכה קלה של צרידות. המשיכה להלחנת סיפורים ושירים מלווה את קליין שנים. ב-2006 הופיע בהרכב "מוּרה", בו שרו שירי משוררים. בחודשים האחרונים הוא העלה בארץ פעמיים מופע חדש בו שר שירים שהלחין ממגילת שיר השירים התנ"כית. אפשר לשמוע שלוש סקיצות כאן. אני לא יודע מה התחולל בחייו לפני שנתיים, אך כמו האלבום "To the Unknown", גם לחני שיר השירים נוצרו באותה שנה ומתחילים לצאת לאור רק כעת.

קליין מצליח בעולם עם מוזיקה בעלת ניחוח ישראלי מאוד. לוח ההופעות שלו מנקד ארצות בעולם, מגרמניה וצרפת, ועד יפן ומקסיקו. כמו מוזיקאים ישראלים אחרים שמנהלים חיים במקום אחר וחוזרים לבקר, הוא מראה שלא חייבת להיות בחירה בין שם לכאן. כמו אלי דג'יברי, אפשר לכבוש את מנהטן, ואחר-כך לקחת את חולון. "אל הלא-נודע" הוא תוצר יפה שרק ירחיב את התהייה הטבועה בשם האלבום החדש, מה הלאה ולאן מכאן.

(את הקטע הפותח באלבום, "פחד גבהים", אפשר לשמוע במלואו כאן; ההופעה הבאה של קליין בארץ תהיה כחלק מהמופע "אביטל פוגש את אביטל" בפסטיבל ישראל בירושלים ובחולון)

מודעות פרסומת