מוזיקה בספרים ובשירה: בין מרפוק להכרחת האזנה

מאת DoMinorEffect

אי-שם בתוך ספרו הנפלא של דרור בורשטיין "אחות שמש" בוקעת לפתע מתוך דירה בשכונת רחביה הירושלמית סימפוניה של ברוקנר. אותה סימפוניה מוזכרת בספר פעם אחת ויחידה כבדרך-אגב. אפשר בהחלט לחלוף על-פניה במהלך הקריאה מבלי לתת עליה את הדעת. אך זו לא הפעם היחידה שאנטון ברוקנר מופיע אצל בורשטיין. המלחין האוסטרי ממלא תפקיד-רקע גם בספר אחר של בורשטיין: "הרוצחים". גם ב"הרוצחים" ההאזנה ליצירה מתקיימת בדירה ברחביה, אולי זו אותה דירה. אולי הספרים משתלבים זה בזה באמצעות יצירה שבוקעת מספר אחד אל ספר אחר.

פטרנליזם ליברלי היא גישה שבה מאפשרים לציבור לבחור בין אפשרויות (לא מכריחים לפעול בדרך מסוימת), תוך דחיקה לבחור באפשרות "הנכונה" בעיני מעצבי אפשרויות הבחירה. דוגמא מוכרת היא כרטיס תרומת איברים: במדינות בהן ברירת המחדל היא שכל אזרח הוא תורם איברים פוטנציאלי אלא אם ביקש מפורשות לא לתרום, שיעור התורמים הוא קרוב ל-100%. במדינות בהן האזרח צריך להכניס עצמו למאגר התורמים מרצונו החופשי (כמו בישראל), שיעור התורמים הפוטנציאלי מדשדש באזור 10% מהאוכלוסייה.

בורשטיין, שערך בעבר תוכניות מוזיקה ב"קול המוזיקה", בוחר להזכיר בשניים מספריו דווקא את ברוקנר, מלחין, שאם להיות גלויים, אדם יכול להעביר חיים שלמים מבלי להיתקל בשמו. מדוע דווקא להזכיר את הסימפוניות של ברוקנר ולא סימפוניה של כל מלחין אחר? השערה אחת של קוראיו היא שיש משהו מהמבנה שבו כתב ברוקנר את הסימפוניות במבנה העלילתי של "הרוצחים" (שמהלך בין הדמויות בנקודות זמן דומות, כמו משפט מוזיקלי חוזר, שלאט לאט מתקדם לעבר משהו אחר).

הדבר נכון עבור "הרוצחים", אך מדוע חוזרת הסימפוניה גם ב"אחות שמש"? כאן לדעתי בורשטיין ממרפק את הקורא קלות ואומר לו בסמוי – "הנה מלחין שאני ממליץ לנסות". בורשטיין נכנס אל הספר ודוחק בנו לעשות את המעשה "הנכון" ולהאזין לברוקנר.

***

אזכורי יצירות מוזיקליות בספרים יכולים להוסיף מימד חדש לטקסט, נפח מוזיקלי שמתקיים בראשו של הקורא. אמצעי הדחיקה להאזנה מתוך הספר יכולים להיות מידיים מאוד היום: בספרים אלקטרונים – קישורים; בספרים פיזיים – קוד QR לסריקה (בספר The Holy or the Broken העוסק בגרסאות לשירי "הללויה" יש קודים לסריקה המובילים לגרסאות הכיסוי המוזכרות בספר). במקרים מסוימים זו עלולה להיות דחיקה מעט אגרסיבית להאזנה שתהיה לרועץ עבור הקורא – הוצאתו מתוך הטקסט והעברתו למדיום אחר שמנתק אותו מרצף הקריאה.

אך לא כל אזכור של יצירה מוזיקלית הופך לדחיקה להאזנה. לעתים בדיוק להיפך. כך למשל, בחלק השני של "הזמן האבוד" של פרוסט, ב"אהבה אחת של סוואן" מנגן פסנתרן פרלוד של שופן שמעביר עונג באחת מאורחות הסלון התרבותי. אך תיאור העונג וההנאה מהמוזיקה הוא כזה שמדגים לנו כיצד האזנה בחברה יכולה להיות כלפי-חוץ ותו-לא, כמניירה תרבותית, משהו להתקשט בו כדי להעיד על עצמנו דבר-מה (ובעניין זה: מרושם שטחי, מוזיקה קלאסית בספרות זוכה גם היום לאזכור עודף ביחס חריג לנוכחותה בחיים). אזכור היצירה הופך למשהו שולי, לשם של יצירה שהיתה יכולה להיות כל יצירה שהיא. המוזיקה עצמה חסרת-חשיבות.

***

ולעתים אזכור יצירה מוזיקלית מחייב את הכרתה. אי-אפשר להבין את הכתוב במלואו מבלי להאזין ליצירה. לפני ההיכרות עם היצירה אפשר לדמיין מרחב צלילים ותחושות מסוג אחד, ולאחריה, מרחב אחר לגמרי.

(מתוך: "כמה זמן עוד נשאר איננה שאלה אלא דלת", ישראל אלירז)

(מתוך: "כמה זמן עוד נשאר איננה שאלה אלא דלת", מאת ישראל אלירז)

מודעות פרסומת