הופעות באינטרנט ומאבקן בעין העצלה

האויב הגדול ביותר של שידורי ספורט הוא שעמום. משחק משעמם הוא כזה שהעין בורחת ממנו, עוברת למקום אחר, מפספסת פרסומות ואולי לא חוזרת לעולם. השעמום הוא אויב שיש לנצח. לאחר מונדיאל 1990 שנערך איטליה, בו הובקעו רק שני שערים בממוצע למשחק – הממוצע הנמוך ביותר בהיסטוריה – החליטו קובעי המדיניות בעולם-הכדורגל לחוקק חוק חדש – אסור לשוער לתפוס כדור ביד לאחר שזה נמסר אליו משחקן קבוצתו. בזבוזי הזמן בהתמסרויות בין שחקני ההגנה לשוער פחתו והמטרה הושגה. ובכך הוצאה אל מחוץ לחוק טקטיקה לגיטימית, גם אם בלתי-נסבלת, שסייעה לקבוצות להרוויח זמן ולזכות בתוצאה הרצויה להן. צופי הטלוויזיה הרוויחו עניין בתמורה לנגיסה זעירה בספורטיביות, כפי שנתפשה עד אז.

אך הטלוויזיה לא תרמה רק לשינוי במידת השעמום בספורט, אלא גם למגוון ההתנהגויות המופיעות במשחקים. שחקנים החלו לחגוג שערים בהורדת חולצה ובהפגנת גופם מול המצלמות. לאחר מכן ההתנהגות הזאת נאסרה, בתואנה של התנהגות מוגזמת, וסביר להניח שהסיבה האמיתית היא רתיעה שמרנית של קברניטי המשחק מצפייה בגוף חשוף לעיני כל העולם.

הספורט יצא נשכר משידורי הטלוויזיה בהרחבת הקהל ובתקציבים. ענפי הספורט המרכזיים אינם יכולים להתקיים כיום ללא תקציבי הגופים המשדרים. וכשיש מצלמות ויש צופים, יש אינטרסים כלכליים שיודעים איך לשנות התנהגות ותוכן. אם אפשר לצלם ולהפיץ את זה, זה הופך לשטח למכירה. אפילו את החגיגות שאחרי כיבוש שערים היו שחקנים שהצליחו למכור בכדי להתקיים.

הדוגמאות לשינויים שהתרחשו בעקבות הכנסת מצלמות עוד רבות. הטלוויזיה שינתה ועדיין משנה את האופי של אירועי ספורט. שידורי ספורט קיימים עשרות שנים, אך בשנים האחרונות הם התרחבו עד לכדי שידור כמעט כל משחק קיים. במתח שבין ספורט לבידור יש אינסוף משתנים שיש לשמור על האיזון העדין ביניהם בכדי שהאשליה שאנו חוזים (או נוכחים) באירוע ספורט תמשיך להתקיים.

את התהליך שעבר הספורט מתחיל לעבור עולם ההופעות החיות. הופעות משודרות בשידורים חיים בטלוויזיה מדי פעם אך האפיק הזה לא תפס מקום דומיננטי בעולם המוזיקה. המצב עשוי להשתנות בשנים הקרובות עם התרחבות שידורי הופעות חיות באינטרנט. חברות סטארט-אפ רבות מנסות לתפוס אחיזה בשוק השידורים החיים, כשהן פועלות בשתי מגמות עיקריות:

1. שידורים פאסיביים: אתרים שמעבירים שידורים חיים ממועדוני הופעות ומפסטיבלים באיכות שידור וסאונד גבוהה. LiveSet, מאפשרת צפייה בשידורי הופעות מארה"ב, כשחלק מההופעות בחינם וחלק בתשלום. EvntLive, שטרם עלתה לאוויר אך זכתה להשקעות של כמה מיליוני דולרים, צפויה להציע את אותו הדבר רק בכמה זוויות צילום. LoveLive מעבירה שידורים של הופעות גדולות, כמו הופעות איצטדיונים של מדונה וניק קייב. בעולם הקלאסי בולטת Medici.tv, תחנה מקוונת המעבירה שידורים באיכות גבוהה של קונצרטים, בעיקר מאירופה. השידורים כמעט תמיד בתשלום (3-4 יורו לשידור) וניתן לצפות בהופעות גם ב-VOD.

2. שידורים אינטראקטיביים: הגישה הזאת לוקחת את שידור ההופעה צעד אחד קדימה ומאפשרת לצופים להיות מעורבים בהופעה ואף לשנות את המתווה שלה. ב-StageIt הצופה קונה כרטיס ובנוסף הוא יכול להעניק לאמן טיפ ובתמורה לקבל הטבות – חתימה על תמונה, דיסק עם חתימה, לוח-שנה או כל הטבה אחרת שהאמן יכול לחשוב עליה. בזמן ההופעה ניתן לשוחח עם שאר הקהל בצ'אט, ובחלק מההופעות מתן טיפ בזמן-אמת מקנה למשלם זכות לבחור שיר ולשנות את הפלייליסט של ההופעה.

אתר נוסף להופעות דינמיות הוא YouNow. האתר הוא בימת שידור פתוחה לכולם, לא רק למוזיקאים, אך יוצריה משווקים אותה בין היתר כבמה לאומנים שיכולים להופיע ולצבור קהל בזמן-אמת לפי ביצועיהם בהופעה. בעת השידור אפשר ללחוץ על כפתורי הבעד/נגד הבלתי-נמנעים, לשוחח עם המופיע בצ'אט או בקול, ולצ'וטט עם כל שאר הצופים בהופעה.

כפי שמלמדת ההיסטוריה, הווידאו לא הרג את הרדיו והקולנוע הביתי לא קבר את הקולנוע. אך כל אחד למד למצוא את יתרונותיו שלו ולהשתנות כדי לשרוד. בכדי שהופעות באינטרנט יצליחו הן בראש ובראשונה צריכות לפרנס את האמנים במידה המכפרת ולו במעט על אי-ההכנסות מהקלטות. אם הניסיון להעביר שידורים חיים באינטרנט יצליח ויהפוך לדומיננטי בעולם המוזיקה, כמה דברים עשויים להשתנות.

כמו בשידורי ספורט, השעמום ייאסר. המאבק בשעמום יכול לצמצם את הסיכונים שאמנים לוקחים בהופעות. גישה אחרת למאבק בשעמום היא הצ'ט, שמאפשר דיבור אינסופי בצד ההופעה (כמו ב-StageIt), כך שלהופעה יש רשת ביטחון שבה אנשים יכולים להתעסק במשהו אחר אם ההופעה לא מעניינת אותם באותו הרגע.

השעמום אינו בהכרח חוסר עניין מהמוזיקה, אלא חוסר עניין במתרחש על הבמה. השידור יהפוך את הוויזואליות לאלמנט חשוב הרבה יותר מכפי שהוא כיום. הדרך הטובה ביותר להשאיר עיניים על המסך לאורך שעה ומעלה היא ליצור התרחשות על הבמה. שינויים כאלה יכולים להתרחש עם הוספת יצירות וידאו-ארט (ז'אנר שסוף-סוף ימצא לעצמו בית מתאים יותר מאשר גלריות מוארות מדי), תזוזה על הבמה כחלק מהיצירה, או החלפת תלבושות ולבישת מסיכות.

שינוי מרחיק-לכת עשוי להיות העברת הנגינה לכלים מייצגיים. טכנולוגיות קינקט ודומותיה, המפרשות מחוות גופניות כפעולות מחשוביות, יאפשרו נגינה במרחב. דוגמא לנגינה ויזואלית שכבר קיימת (בחיתוליה) היא נבל-לייזר:

השינויים האפשריים שעשויים להתחולל בהופעות חיות בעקבות המעבר לשידור באינטרנט הם רבים ומרחיקי לכת. חלק מהאתרים היום מאפשרים לקיים הופעות שלא היו מתקיימים ללא השירות, כמו הופעות מהבית או הופעות בהזמנה מיוחדת. ההזדמנות להרחיב את הקהל היא אינסופית וחוצה גבולות גיאוגרפיים.

השינויים מעלים גם שאלות רבות: אחד הדברים הבסיסיים בהופעה הוא אי-הידיעה מה הולך להיות בעוד רגע. בדומה למופע סטנד-אפ, ברגע שקטע הופיע בטלוויזיה או באינטרנט הוא למעשה סיים את דרכו, הרי אי-אפשר לספר את אותה הבדיחה פעמיים. האם המופיעים באינטרנט ייאלצו לבצע שינויים תכופים בהופעות שלהם כדי שכל הופעה תהיה שונה – בסדר, בצורה חזותית, ברוח – מהופעה ששודרה/הוקלטה בעבר? וכיצד תשתנה ההתנהגות על הבמה כשהאמן יודע שהוא מופיע מול קהל שיושב בבית, קהל בלתי נראה? מה יקרה לקהל עצמו – מה יהיו השיקולים בצפייה בהופעה באינטרנט מול הגעה לאולם? האם בעקבות האפשרות לראות הופעה מכל מקום, אמנים יראו בכך תמריץ לוותר על שפת האם שלהם ולשיר בשפות הפונות לעולם הרחב?

תהיות רבות עולות מהשינוי הצפוי הזה. הצלחה של השידורים באינטרנט תירשם כשלכל מועדון ואולם קונצרטים יהיה ערוץ שידור קבוע ברשת. האתגר הגדול ביותר יהיה להמשיך למשוך קהל להגיע פיזית אל ההופעה. כמו בשידורי ספורט, זה לא נעים לראות יציעים ריקים, וגם אם המשחק במקרה מעניין, מדגדגת תחושה של צפייה בעץ נופל ביער, שהדהודו בוקע רק מהמסך שלך. האפשרות החדשה של אמנים להתפרנס מהופעות מבטיחה רבות ומעניין יהיה לעקוב אחר ההתפתחויות בתחום, לא רק מההיבט הטכנולוגי, אלא גם מההשלכות התרבותיות על האלמנטים המזוקקים ביותר של מוזיקה – הנגינה וההופעה החיה.

לשתוק כדי לומר תודה

קריאות בוז ועידוד נקראו בקונצרט של אנסמבל "סולני תל-אביב", כך מספר מנצח ההרכב, ברק טל, באתרו. האנסמבל ניגן בקונצרט שנערך בכפר שמריהו יצירה מודרנית שזכתה לתגובות מעורבות. אהיה מרושע לרגע ואזנח את קריאות העידוד ואתמקד בקריאות הבוז. אותן קריאות, מעליבות ככל שיהיו – שאין לדעת אם כוונו כנגד איכות היצירה בעיני המוחים או כמחאה על השמעת יצירה מודרנית במקום עוד יצירה מהרפרטואר הקלאסי – הן מפלטו של היחיד משאר אמצעי הביטוי של הקהל, שגווניהם נשחקו עד דק.

אירוע ההופעה חווה דמוקרטיזציה, תהליך של הגברת מעמדו של הקהל בהשתתפות ההופעה. אחד מתוצרי הלוואי של התהליך (החיובי באופן כללי) הוא היחלשות המשוב בזמן אמת, בהופעה עצמה. אתייחס בטור הזה רק לפידבקים בהופעה ולא לכל המכלול של דמוקרטיזציה של ההופעה – כמו צילום ההופעה, הקלטתה, מימון קהל, שיחה מקוונת עם האמן לפני ההופעה, משוב אחריה, השתתפות בקביעת סטליסט וכדומה.

תגובות הקהל בהופעות ובקונצרטים הן התניות חברתיות. בסוף כל שיר מוחאים כפיים, גם אם הביצוע היה גרוע. בקונצרט קלאסי לא מוחאים כפיים בין פרקים של אותה יצירה, גם אם הלב נוהה אחרי המבצעים ורוצה להודות להם על מה שאירע זה עתה. לפעמים ההתניות האלה מובילות למצבים מגוחכים. למשל, בהופעה של סיימון וגרפונקל בסנטרל פארק שרו השניים לקראת הסוף את "The Sounds of Silence". כשהם מגיעים לשורה "באור הבוהק ראיתי רבבת אנשים, אולי יותר", הקהל שואג, כאילו אמרו השניים "ערב טוב ניו-יורק!". הבעיה היא שהשורה הזאת מופיעה רגע לפני "people talking without speaking, people hearing without listening". הקהל שואג מתוך ההתניה להגיב כשקוראים לו (לכאורה), אבל זה לא העיתוי המושלם להיענות והשאגה חוטאת לשיר שהם מכירים היטב.

ההתניות של תגובות הקהל עברו תהליך של ריקון ממשמעות ולאחר מכן של הגברת עוצמתן בכדי לטעון אותן באיזשהי משמעות מחודשת. דוגמא מובהקת לתהליך הזה היא ההדרן. הרעיון בבסיס ההדרן הוא מחוות תודה של האמן לקהל, עבור תשואותיו והרעפת אהבתו. אבל ההדרן התרוקן ממשמעות וכיום כמעט בכל הופעה יש הדרן. התרוקנות המשמעות הראשונית של ההדרן הובילה לתופעות של הדרן כפול והדרן משולש, ולמעשה להפיכתו לריטואל ריק מתוכן. ההדרן הוא חלק מובנה בהופעה ולא תוספת של הכרת תודה.

דברים דומים אפשר לומר על מחיאות הכפיים, צעקות ה"בראבו" ורקיעות הרגליים. כל המחוות הללו עברו עיבוי והתארכות מוגזמת והן כבר לא מהוות מדד לשום-דבר שאירע על הבמה. למעשה, אותן מחוות הפכו מצורת משוב לצורת השתתפות של הקהל במופע. כך הוא הופך מישות סבילה לישות משתתפת, שהופכת את היוצרות, ונהיית העניין האמיתי באותו הרגע. לפעמים נדמה שהקהל מוחא כפיים לעצמו.

אמן צריך קהל ו(לרוב)חפץ באהבה ובהכרה. אבל לפעמים היחסים האלה לא כל-כך מובהקים. למעשה, ההתניות של הקהל יוצרות קושי לאמן להגיד משהו, להתריס, כלפי קהלו שלו. יכול להיות שאתה, האיש בקהל, אתה הוא מושא הביקורת של האמנות שמולך. יכול להיות שמי שאתה אוהב לא אוהב אותך. האהבה שלך לא רצויה כעת.

בסיבוב ההופעות האחרון של "אחד חלקי אחד" מופיע גם רמי הויברגר. הוא מדקלם מונולוגים וסיטואציות אל תוך השירים. המונולוגים יוצאים כנגד השעמום והבורגנות, כנגד חוסר תוחלת. יכול להיות שהם יוצאים כנגד הקהל שמאושר לראות את הויברגר עושה את מה שהוא עושה. בסרט הוליוודי אחרי המונולוגים של הויברגר היתה משתררת שתיקה. אבל המציאות מכתיבה תגובה הפוכה – שאגות וקבלה מוחלטת של הנאמר. הרי לא יכול להיות שהוא צוחק עלינו, אנחנו לא כאלה. הדומיננטיות של התגובות המועצמות, מחיאות הכפיים המתמשכות מדי, צעקות האהדה, כל אלה, מחלישות את השקט, את ההדהוד, את האפשרות שלא הכל בידור.

באנגלית קהל הוא audience, מלשון audio, קבוצת מאזינים. המונח מגלם משמעות פסיבית, בה הקבוצה קולטת את מה שמועבר מהצד המופיע. תהליך הדמוקרטיזציה של ההופעה מעביר את הכוח למשמעות בעברית – "קהל", קרי קבוצה של יחידים שהתאספה במקום אחד. המעבר הרעיוני הוא חד יותר ואפשר לומר שהוא מ"הופעה של א'" ל-"אני בהופעה של א'". תחת השינוי הזה גוברת המשמעות של תגובת היחיד בקהל – קריאות ביניים, קללות, קריאות בוז או קריאות חיבה ואהבה. הפידבקים האלה אינם מעידים על דבר מלבד על תגובתו של היחיד, אך הם כנראה יותר אותנטיים מהתגובות הקבוצתיות.

כל התסמינים של התגברות עוצמת המחוות הקבוצתיות – משך מחיאות הכפיים, צעקות עידוד וקריאות – מסמנות לאמנים שאנחנו כקהל כאן כדי ליהנות. ההנאה היא המוקד וכל האפשרויות האחרות – ללמוד, להכיר, לתהות – נחלשות. נחלשת גם האפשרות לומר – לא נהנינו. לא היה מושלם. היה רק בסדר. היחלשות האפשרויות המשלימות מאותתת למופיעים לא לקחת סיכונים, לא לאתגר, לא לחדש. הקהל צריך לרקוע ברגליים, להרגיש שהוא היה חלק מההופעה.

נותרה תגובה קבוצתית אחת שמבטאת בעיניי משוב אותנטי מהקהל. היא מופיעה בדרך-כלל אי-שם באמצע הופעה או קונצרט, אחרי שהתבססו היחסים בין המופיעים לקהל באותו הערב ולפני האופוריה או העייפות של הסוף. התגובה, וזה אינו מדד מדעי, היא השקט שלאחר מחיאות הכפיים לבין תחילת הקטע הבא. השקט הזה הוא המתח והציפייה לבאות. מידת זָכותו, הנקבעת מן הקבוצה, היא ההוקרה או ההוקעה על מה שזה עתה אירע על הבמה.

(התמונות לקוחות מהסרט Man on the Moon)