סטנד-אפ מלודי: על פסנתרנים שקמים מהכיסא

בהרצאת TED ידועה משבח המנצח בנג'מין זנדר את הזזת הישבן בזמן הנגינה בפסנתר. הוא מספר שאם נרים מעט את הגוף ונעבור ל-one buttock play נשחרר את הגוף מכבליו והמוזיקה תיפתח ותתרומם.

תזוזה על כיסא הפסנתר היא לא דבר של מה בכך. שנות הלימוד הראשונות בנגינה מחנכות להתנהגות גופנית מכונסת – בקול, בנשימה, בישיבה, בתנועה. בשיעורים אצל המורה לא נהוג לשיר עם המנגינה והתנועעות עם המלודיה אינה זוכה לעידוד. גם במסגרת הביתית הדבר נמשך ובא לידי ביטוי במשמעת אימונים הדורשת ישיבה ממושכת. הגוף לומד לאצור בתוכו את המבע שהמוזיקה מעוררת בו.

ילד לומד לנגן כשהגוף שלו עוד קטן ואינו יכול לתפוס את כל המרחב הפסנתרי. הוא לא מגיע לדוושות הקרובות לרצפה ומניח את כפות רגליו על דרגש. הכיסא הוא מקום מבטחו, הישיבה שלו היא עוגן. אך גם כשהוא יתבגר יהיו עליו כוחות מרסני-תזוזה. תגובות הסביבה להתנועעות ליד הפסנתר לצלילי המוזיקה אינן זוכות לחיזוקים חיוביים במיוחד – החשד למנייריזם ולהתנהגות מלאכותית ילחשש עצמו בקהל כל הדרך אל מחיאות הכפיים הספקניות. העצה של זנדר רק נשמעת פשוטה.

אית'ן אייברסון, הפסנתרן של The Bad Plus, טריו הג'ז בעל המעמד הכי רוקסטארי שיש, נוהג לנוע במרחבי הכיסא לאורך הנגינה. הוא זז על הכיסא בקימות קטנות כשלעיתים סופי-משפטים מוזיקליים מסתיימים בעמידה מלאה. אין בהתנהגות שלו רמז לחוסר כנות. הוא לא מנסה למשוך תשומת-לב באמצעות ההתנועעות הזאת, היא לחלוטין מובילה את הנגינה או נובעת ממנה.

Eric Lewis

לעומת אייברסון, יש מי שהגוף שלו משדר חוסר כנות מוחלט בנגינה. הפסנתרן אריק לואיס (ELEW), אושיית TED לא קטנה בעצמו, שכלל את הנגינה בעמידה לכדי גימיק שלם. לואיס, שהדרך הטובה ביותר לתאר את סגנונו היא לפי שם הלייבל שלו – Ninjazz, לא נעמד כך פתאום באמצע נגינה. לואיס מרחיק את הכיסא מאזור הפסנתר, מותח את רגליו הרחק זו מזו עד שהוא עומד בגובה ישיבה. במצב הזה לא ברור מה התרומה מהעמידה מלבד עוד תחמושת לארסנל הגימיקים העמוס שלו. בראיון עמו הוא סיפר שהעמידה הזאת מכאיבה לו, אך הוא עושה זאת לאחר שנים של עבודה עם החצוצרן וינטון מרסליס בהן ישב וניגן  במשך שעות. "ראיתי את שנות נעוריי נמסות ממני בזמן שישבתי ליד הפסנתר", הוא מספר. אז הוא החליט לנגן חלק מהקטעים בעמידה.

צריך אולי לומר את המובן מאליו: זה לא נח לנגן בעמידה. נגינה בישיבה מאפשרת לפרקי הידיים את מלוא חופש התנועה וההבעה בעוד עמידה מקבעת אותן בזווית נוקשה. ובכל זאת יש פסנתרנים שפועלים כנגד הנוחות ומנגנים בעמידה או בתזוזה מרובה, מה שמעלה את התהייה האם אנו צופים בהתנהגות אותנטית או במניפולציה?

אחד הפסנתרנים שצפייה בו היא התחבטות מתמשכת בשאלה הזאת הוא קית' ג'ארט. ההתנהגות הגופנית שלו ליד הפסנתר זיכתה אותו בביקורות ארסיות במיוחד שהאשימו אותו במנייריזם ובהצגות לקהל. אחד המבקרים שלו כתב שהקימה של ג'ארט מהכיסא מסמלת לקהל "רגע אומנותי בעל עומק" כדי שהמאזינים ידעו ממה להתפעל בתוך קטעי האלתור הארוכים.

האם אפשר להתרומם מהכיסא בהיסח-דעת או מתוך כוח פנימי שאינו אלא מניירה מכוונת? פיטר אלסדון, מרצה מאוניברסיטת Hull שבאנגליה, שכתב את עבודת הדוקטורט שלו על קית' ג'ארט (כן, יש אנשים כאלה), פרסם מאמר על שפת הגוף של ג'ארט בזמן האלתור (מופיע כאן חלקית ובמלואו בספר Music and Gesture). בשורה התחתונה, הוא מוציא את ג'ארט זכאי וטוען שהגוף של ג'ארט מנוגן בידי המוזיקה, ולא רק מנגן אותה.

לג'ארט ריטואל קבוע לפיו הוא יושב ליד הפסנתר בדממה לפני תחילת הנגינה לפרק זמן שיכול להימשך גם דקות, ורק לאחר מכן הוא פותח באלתור. כשהוא מתחיל לנגן הגוף שלו נע בצורות משונות, שאינן נראות קשורות למוזיקה המנוגנת. הניתוק שמצריך האלתור מושג באמצעות הגוף, שנע בחופשיות ומשכיח את הסביבה. הגוף, עבור אלסדון, הוא סמן של מלאכת האלתור: הוא מציג את המאבק, המתח והשחרור הדרושים לאימפרוביזציה. צפייה בו היא הבנה של שלבים בתוך הנגינה ולא של קישוט חיצוני לראווה. המסקנה של אלסדון תומכת בעצת הרמת הישבן של בנג'מין זנדר – תזוזת הגוף מאפשרת חופש ויצירתיות. עבור הצופים והמאזינים, אם זה מסיח את הדעת, תמיד אפשר לעצום עיניים.