אפקט הדו-מינור

תג: The Bad Plus

הקדחת של דייב קינג

אחד הדברים שהפתיעו אותי לפני שנתיים בהופעה של The Bad Plus התרחש דווקא בין השירים. זה קרה בסופם של כמה שירים, כשהפסנתרן נעמד ואמר למיקרופון: "את הקטע ששמענו הלחין דייב. גם הקטע הבא הוא שלו". בתור אדם פסנתרוצנטרי חשבתי שאת המוזיקה של הלהקה כותב הפסנתרן. אבל מסתבר שזאת היתה מחשבה חסרת ביסוס – חלק נכבד מהקטעים נכתבו דווקא בידי דייב קינג – המתופף של ההרכב.

קינג הוא בחור אינטנסיבי, בתיפוף ובחיים. לפני חודשיים יצא סרט דוקומנטרי שבו מתועדים יומיים בחייו בהם הוא הופיע עם חמישה הרכבים שונים. לפני חודש הוא הוציא עם The Bad Plus את אלבומם השמיני, Made Possible, וכמה ימים לאחר מכן, הוא הוציא אלבום משלו, שבו גרסאות לקטעי ג'ז קלאסיים בפרשנותו.

 

אלבום הסטנדרטים הקלאסיים, שנקרא I've Been Ringing You, הוקלט יחד עם פסנתרן וקונטרבסיסט במפגש יחיד בן ארבע שעות בכנסיה קטנה במינסוטה. הכנסייה עשתה את שלה על הנגנים ובאלבום שוררת אפלה נעימה. שני הקטעים המוצלחים מהאלבום, הפותח והסוגר, טרם הועלו לרשת, אך גם אלה שמצורפים מעלה מוצלחים. קינג פותח את האלבום דווקא עם שיר פרידה, Goodbye, קטע שביצע בני גודמן בסיום כל הופעה של תזמורתו. הקטע נכתב בידי בחור בשם גורדון ג'נקינס לזכרה של אשתו שנפטרה בעת שילדה את בנם הראשון, שנפטר גם הוא. קינג מצליח להעביר את הקטע הישן, שחלק מתווי הנשיפה הממושכים שבו כמו נעלמו מן העולם, למישורי ההאזנה היומיומיים שלנו מבלי לפגום בדבר. את החרישיות של הקלרינט של גודמן הוא מושך במקלות התופים על המצילות בתפר שבין צרימה ללחישה והתוצאה מהפנטת.

האלבום אינו אחיד ברמת העניין שהוא מעורר, אך כמה קטעים ממנו הם דוגמאות טובות למה שיכול להיווצר משילוב בין הסטנדרטים הידועים ביותר בג'ז למוזיקאי אקספרימנטלי. כפי שהוא סיפר בראיונות עמו, פילוסופיית הנגינה שלו היא שיתופית – כלומר, הוא אינו חובב של נגינת קטעי ג'ז שבהם הנגנים משמשים רקע למי שלוקח את מרכז הבמה ומתחיל להפגין את כישוריו, כפי שעשוי לקרות לא פעם בנגינה של סטנדרטים. הוא מעדיף שיתוף של רעיונות שבהן המוזיקה והשיר הם המרכז ולא הפגנת היכולות של המבצעים.

את היישום של הרעיונות שלו ניתן לראות בסרט King for two days. במשך שני ערבים במארס 2010 הוא ניגן במיניאפוליס, עיר הולדתו, לצד חמישה הרכבים שונים בסגנונות נבדלים. המכנה המשותף לכולם הוא הקשר בין הנגנים. קינג, בן ה-42, מנגן עם חלקם מאז גיל 14. כל הרכב נושא צורה מוזיקלית שונה. The Bad Plus בעלי גוון שירי יותר, בעוד ההרכב הדומיננטי האחר שלו, Happy Apple, הוא בעל אופי פחות הרמוני שאינו תמיד מתגבש למשהו בר-האזנה. אחד ההרכבים שהופיעו על הבמה בסרט היה הרכב שטרם הקליט ונקרא Golden Valley Is Now, ומהדגימה הקצרה מאותו ערב הוא נשמע מסקרן ואני מקווה שיגיע לכדי הקלטה.

קינג הוא איש של רעיונות והוא זקוק לחברותא הנכונה כדי להוציא אותם לפועל. פעם אחת הוא ניסה לעשות את זה לבדו. קינג, שהתחיל לנגן בגיל 5 בפסנתר ובגיל 9 בתופים, הקליט לפני שנתיים אלבום סולו שבו הוא מנגן לבדו בתופים ובפסנתר ושם את עצמו במרכז הבמה. הוא זכה לשבחי הביקורת אבל מאז לא שב להקליט לבד.

אלבום הסולו היה חריגה מהנורמה ואולי אפילו מהרעיון שלו במוזיקה, שהוא השייכות של המוזיקה להרכב נגנים, ולא ליוצר שכותב את התווים. אפשר לבחון זאת לפי האזנה עיוורת ל-The Bad Plus. נדמה שלא קל לזהות איזה מהקטעים נכתבו בידי כל אחד מחברי ההרכב, למרות שהם מנגנים בכלים שונים באופיים – פסנתר, תופים וקונטרבס. זו אחת מהגדולות של חבריו. הם אינם כותבים כדי להבליט את כישוריהם האישיים או משתמשים בחברי ההרכב כמגברים לעצמם. הם משייפים את הקטעים שלהם לכדי יצירה משותפת שבה זהות היוצר דוהה מאחור.

ההלחנה היא חלק דומיננטי ביצירה של דייב קינג ונדמה לי שמשם מתחילה קדחת הקמת ההרכבים שהוא שקוע בה. הוא לא מחכה שחבריו לאחד ההרכבים ישתנו איתו או יידבקו בשגעונותיו. הוא חובר לאנשים אחרים, ומבלי לוותר על דבר, מגשים איתם את כל רעיונותיו.

סטנד-אפ מלודי: על פסנתרנים שקמים מהכיסא

בהרצאת TED ידועה משבח המנצח בנג'מין זנדר את הזזת הישבן בזמן הנגינה בפסנתר. הוא מספר שאם נרים מעט את הגוף ונעבור ל-one buttock play נשחרר את הגוף מכבליו והמוזיקה תיפתח ותתרומם.

תזוזה על כיסא הפסנתר היא לא דבר של מה בכך. שנות הלימוד הראשונות בנגינה מחנכות להתנהגות גופנית מכונסת – בקול, בנשימה, בישיבה, בתנועה. בשיעורים אצל המורה לא נהוג לשיר עם המנגינה והתנועעות עם המלודיה אינה זוכה לעידוד. גם במסגרת הביתית הדבר נמשך ובא לידי ביטוי במשמעת אימונים הדורשת ישיבה ממושכת. הגוף לומד לאצור בתוכו את המבע שהמוזיקה מעוררת בו.

ילד לומד לנגן כשהגוף שלו עוד קטן ואינו יכול לתפוס את כל המרחב הפסנתרי. הוא לא מגיע לדוושות הקרובות לרצפה ומניח את כפות רגליו על דרגש. הכיסא הוא מקום מבטחו, הישיבה שלו היא עוגן. אך גם כשהוא יתבגר יהיו עליו כוחות מרסני-תזוזה. תגובות הסביבה להתנועעות ליד הפסנתר לצלילי המוזיקה אינן זוכות לחיזוקים חיוביים במיוחד – החשד למנייריזם ולהתנהגות מלאכותית ילחשש עצמו בקהל כל הדרך אל מחיאות הכפיים הספקניות. העצה של זנדר רק נשמעת פשוטה.

אית'ן אייברסון, הפסנתרן של The Bad Plus, טריו הג'ז בעל המעמד הכי רוקסטארי שיש, נוהג לנוע במרחבי הכיסא לאורך הנגינה. הוא זז על הכיסא בקימות קטנות כשלעיתים סופי-משפטים מוזיקליים מסתיימים בעמידה מלאה. אין בהתנהגות שלו רמז לחוסר כנות. הוא לא מנסה למשוך תשומת-לב באמצעות ההתנועעות הזאת, היא לחלוטין מובילה את הנגינה או נובעת ממנה.

Eric Lewis

Eric Lewis

לעומת אייברסון, יש מי שהגוף שלו משדר חוסר כנות מוחלט בנגינה. הפסנתרן אריק לואיס (ELEW), אושיית TED לא קטנה בעצמו, שכלל את הנגינה בעמידה לכדי גימיק שלם. לואיס, שהדרך הטובה ביותר לתאר את סגנונו היא לפי שם הלייבל שלו – Ninjazz, לא נעמד כך פתאום באמצע נגינה. לואיס מרחיק את הכיסא מאזור הפסנתר, מותח את רגליו הרחק זו מזו עד שהוא עומד בגובה ישיבה. במצב הזה לא ברור מה התרומה מהעמידה מלבד עוד תחמושת לארסנל הגימיקים העמוס שלו. בראיון עמו הוא סיפר שהעמידה הזאת מכאיבה לו, אך הוא עושה זאת לאחר שנים של עבודה עם החצוצרן וינטון מרסליס בהן ישב וניגן  במשך שעות. "ראיתי את שנות נעוריי נמסות ממני בזמן שישבתי ליד הפסנתר", הוא מספר. אז הוא החליט לנגן חלק מהקטעים בעמידה.

צריך אולי לומר את המובן מאליו: זה לא נח לנגן בעמידה. נגינה בישיבה מאפשרת לפרקי הידיים את מלוא חופש התנועה וההבעה בעוד עמידה מקבעת אותן בזווית נוקשה. ובכל זאת יש פסנתרנים שפועלים כנגד הנוחות ומנגנים בעמידה או בתזוזה מרובה, מה שמעלה את התהייה האם אנו צופים בהתנהגות אותנטית או במניפולציה?

אחד הפסנתרנים שצפייה בו היא התחבטות מתמשכת בשאלה הזאת הוא קית' ג'ארט. ההתנהגות הגופנית שלו ליד הפסנתר זיכתה אותו בביקורות ארסיות במיוחד שהאשימו אותו במנייריזם ובהצגות לקהל. אחד המבקרים שלו כתב שהקימה של ג'ארט מהכיסא מסמלת לקהל "רגע אומנותי בעל עומק" כדי שהמאזינים ידעו ממה להתפעל בתוך קטעי האלתור הארוכים.

האם אפשר להתרומם מהכיסא בהיסח-דעת או מתוך כוח פנימי שאינו אלא מניירה מכוונת? פיטר אלסדון, מרצה מאוניברסיטת Hull שבאנגליה, שכתב את עבודת הדוקטורט שלו על קית' ג'ארט (כן, יש אנשים כאלה), פרסם מאמר על שפת הגוף של ג'ארט בזמן האלתור (מופיע כאן חלקית ובמלואו בספר Music and Gesture). בשורה התחתונה, הוא מוציא את ג'ארט זכאי וטוען שהגוף של ג'ארט מנוגן בידי המוזיקה, ולא רק מנגן אותה.

לג'ארט ריטואל קבוע לפיו הוא יושב ליד הפסנתר בדממה לפני תחילת הנגינה לפרק זמן שיכול להימשך גם דקות, ורק לאחר מכן הוא פותח באלתור. כשהוא מתחיל לנגן הגוף שלו נע בצורות משונות, שאינן נראות קשורות למוזיקה המנוגנת. הניתוק שמצריך האלתור מושג באמצעות הגוף, שנע בחופשיות ומשכיח את הסביבה. הגוף, עבור אלסדון, הוא סמן של מלאכת האלתור: הוא מציג את המאבק, המתח והשחרור הדרושים לאימפרוביזציה. צפייה בו היא הבנה של שלבים בתוך הנגינה ולא של קישוט חיצוני לראווה. המסקנה של אלסדון תומכת בעצת הרמת הישבן של בנג'מין זנדר – תזוזת הגוף מאפשרת חופש ויצירתיות. עבור הצופים והמאזינים, אם זה מסיח את הדעת, תמיד אפשר לעצום עיניים.