תלותם של התווים במפיחי חייהם

בשנה שעברה הזדמן לי לשבת במשך כמה ימים בכיתת אמן של פסנתרן ידוע. בכל יום במשך ארבע שעות, ארבעה פסנתרנים ופסנתרניות צעירים בגילאי העשרים, שכושרם הטכני היה כליל השלמות, ישבו לנגן כל אחד בתורו, והוא, המורה, היה מעיר להם הערות. אותו פסנתרן, סטיבן קובצ'ביץ', היה מפסיק את התלמידים לאחר כל ארבע-חמש תיבות ומלמד את המוזיקאים נוטפי-הכישרון, שחשבו שהם יודעים את היצירה שניגנו על בוריה, לקרוא תווים.

קריאת תווים אינה רק הוראה אילו תווים לנגן, אלא גם כיצד, באיזו מהירות לבחור ובאיזה מבע לבצע אותם. קריאת תווים אינה רק מילוי הוראות כתובות להפיק את הצליל דו ולאחריו רה, אלא גם נקיטת עמדה בשאלה הבסיסית "מהי הדרך הנכונה בעיניי לביצוע היצירה". לסוגיה הזו קיימות גישות רבות, כשאת הקטבים ניתן למקם בשני מרכזי כובד – המלחין לעומת המוזיקאי המבצע. אנסה למפות בקווים כלליים את הקצוות הללו לפי הרעיונות – "התווים הם היצירה" לעומת "יצירה מהתווים".

התווים הם היצירה

מלחינים מחברים יצירות ובסיום עבודתם מונחים תווים לפניהם. היצירה, כפי שהיא כעת, היא אומנות מתה. הדפים אינם מוזיקה, הם זקוקים להחייאה, למישהו שיבצע אותם. המלחין מוסר את עבודתו למתווך, למוזיקאי. הוא מציין על הדף טמפו ראוי, והוראות מבע – "חזק", "חלש", ומקווה שהמוזיקאי שיקח לידיו את התווים יישמע להוראות.

כעת, על המוזיקאי לנגן. הוא יכול להיענות לתווים במלואם ולבצע את הכתוב כלשונו, למיטב הבנתו. אם התווים הם היצירה ותפקידו של האמן הוא להיענות להם, אזי עליו לחשוב כיצד המלחין עצמו היה רוצה שהיצירה תישמע. בגישה זו המבצע עשוי לראות את תפקידו יותר מנקודת מבט של חובות מאשר של זכויות. התפישה הזו מוליכה את הנגן לנבכי תקופת ההלחנה ותפישותיה. כאן למשל, קובצ'ביץ' מעיר לפסנתרנית להפחית במשך השימוש בפדאל היוצר הד, כי "לבטהובן לא היה פדאל כמו שיש בסטיינווי (הפסנתר עליו היא מנגנת)". למעשה הוא מבקש ממנה בקשה בלתי-אפשרית – לנגן בפסנתר מודרני כאילו ניגנה בפסנתר הפורטה-פיאנו של בטהובן.

לגישת "התווים הם היצירה" יש עמדה מחמירה יותר אשר רואה ביצוע "נכון" של יצירה ככזה המנוגן בכלים להם הולחנו היצירות. הגישה הזאת, המכונה גישת "הביצוע האותנטי", אינה מסתפקת בהיענות לכל הכתוב בתווים אלא גם מאמצת נגינה בכלי-נגינה עתיקים שהיו קיימים בתקופה בה הולחנה היצירה.

יצירה מהתווים

לעומת הגישה הקודמת, קיימת תפישה הרואה במבצע את מרכז הכובד בחייה של יצירה. את הגישה הזאת היטיב לתאר גלן גולד, "הסלבריטי הראשון של המוזיקה הקלאסית", במשפט קצר שהוא אומר כאן: "ייתכן שאתה, כמבצע, יודע יותר על מבנה היצירה מהמלחין עצמו".

גולד הוא הדוגמא המובהקת לגישה ששמה את המבצע במרכז. התווים הם הצעת הגשה, ואפשר בהחלט לא להיענות לה. היענות מוחלטת לתווים היא כניעה, היא ביטול-עצמי. היצירה אינה קיימת בלעדי המבצע ואין מה להתייחס ל"סונטה של בטהובן" מכיוון שזו אמירה ריקה. היצירה היא "סונטה של בטהובן בביצוע גולד". המבצע יכול לפרש את התווים כרצונו ולהתייחס למסורת המוזיקלית שהוא פועל בה כעת, ולא בהכרח לזו שבה כתב המלחין. מעניין לשים לב לכך שהגישה המודרנית של "יצירה מהתווים" מתקשרת לגישה השמרנית של "הביצוע האותנטי", בכך שדווקא בה יש מקום לאלתור ולפיתוח היצירה מן הטקסט הסגור של התווים.

דרך האמצע

בין שני מרכזי הכובד הללו, רצון המלחין ורצון המבצע, שורר עולם ומלואו. דרך אחת לנסות להבין כיצד ניתן לגשר בין הקטבים מופיעה בספר שיחות בין אדוארד סעיד לדניאל בארנבוים, בו הציג האחרון את משנתו בסוגיה. בארנבוים אומר כי "התווים אינם האמת. התווים אינם היצירה. היצירה קיימת כאשר אתה נותן לה להישמע".

בעיני בארנבוים אין "יצירה" אובייקטיבית, אלא יצירה בידי המבצע ברגע ביצועה. בכדי לבאר את משנתו הוא ממשיל את תנועת הצליל לתנועה הנמשכת מכח הכבידה משקט אל שקט. זו תנועת הצליל הבודד, בוקעת משקט, הופכת לצליל בעוצמה, ומטבעה נמוגה. כשמלחין כותב "פורטה" (חזק), זו הוראה שאינה עומדת בפני עצמה ואינה בעלת מידה מדויקת. המוזיקאי הוא זה שבוחר עד כמה להביע, אך הוא גם זה שיוליך את כל המנגינה אל הנקודה בה כתוב "פורטה". אם כל הולכת המשפט תהיה גועשת ורועשת הפורטה ייאלץ להיות חזק הרבה יותר מאשר בהולכה מתונה יותר. כלומר, לפי בארנבוים, החשיבות של ההוראות הכתובות הן בתנועה ממשפט למשפט, מפרק לפרק. המבצע צריך להיענות להוראות הכתובות אך יש לו החופש לשלוט בתנועת הגלים של המוזיקה בתוך היצירה. התנועה היא דינמית ומשתנה בכל פעם, ואין ביצוע אחד שדומה למשנהו. בכך, המבצע לא מספח את היצירה לעצמו, אך תפקידו מהותי הרבה יותר מאשר רק ביצוע מהתווים.

זה היה שרטוט על קצה המזלג לשאלה מהו ביצוע של יצירה כתובה. אם ברצונכם לבחון אותה הלכה למעשה והפרוטה מצויה בכיסכם, סטיבן קובצ'ביץ' יופיע בשבוע הבא, ב-27 בדצמבר, בימק"א ירושלים, עם תוכנית מעניינת למדי. אפשרות חינמית להאזין למשנתו תהיה בימים ראשון-שלישי, ה-30 בדצמבר עד ה-1 בינואר, בכיתת אמן לפסנתרנים שיעביר במרכז למוזיקה במשכנות שאננים (הכניסה חופשית אך נדרשת הרשמה).

(הרשמה לעדכונים בפייסבוק)