נגינה – חלק ג': זרמים של שינוי ושימור

מאת DoMinorEffect

(חלק א'; חלק ב')

לאחר שני חלקים עגמומיים שעוסקים בפרידה מהנגינה, כדאי אולי לאזן מעט את הדברים. ברור, הנגינה לא תגווע כה מהר. אך רגע לפני הנחמה, אומר עוד משהו אחד. למי מיועדת הטכנולוגיה החדשה, זו שתמיר את הנגינה מכליה המסורתיים לכלים חדשים? הטכנולוגיה לא מיועדת בשלב הראשוני דווקא אל בעלי הניסיון בנגינה. היא עשויה לדלג עליהם ולתווך את הנגינה למי שנמצא בשלב הראשוני ביותר, אלה שישמחו לוותר על התהליך הממושך, המייגע והמתסכל של הלמידה והאימון.

יכול להיות שקהל היעד הוא בעלי ידע בכלי אחד שאינם יודעים דבר בשאר הכלים. קהל היעד של הטכנולוגיה החדשה הוא לא בהכרח מוזיקאים, אלא חובבים. אנשים עם פנאי, כסף, רצון וקצת חיבה למשחקים חדשים. החובבים יהיו ה-early adopters – המאמצים הראשונים של הטכנולוגיה ומשם יתחיל השינוי. השינוי לא יענה רק על צורך קיים של מוזיקאים, אלא יתחיל ביצירת מנגנים חדשים (הטכנולוגיה לא מחכה לצורך. השבוע צפיתי בפרק מהעונה החדשה של הסדרה המעולה "מראה שחורה", המציג שחזור שיחות עם אדם שנפטר ויצירת שיחות חדשות עמו לפי הקלטות דיגיטליות. ראיתי את הפרק כמה ימים לאחר שקראתי כיצד המציאות הקדימה את הדמיון שבו. שלא כפי שהורגלנו, העתיד היום נכתב בהווה).

Guitar Hero

הנגינה לא תיעלם מן העולם במהרה. יש עדיין כמה מחוזות-שימור שיתמכו בהמשך קיומה של הנגינה כפי שאנו מכירים אותה כיום. אציג שלושה מהם.

המחוז הראשון הוא שילוב בין הורות והישגיות. בעוד שאיננו יודעים מה ההשלכות של השימושים האינטנסיביים שאנו עושים בטכנולוגיות החדשות וברשת, ישנם די הרבה מחקרים שמצביעים על יתרונות הנגינה. לימודי נגינה בגיל צעיר מפתחים כישורים מוטוריים וקוגניטיביים ומשפיעים לטובה על מיומנויות למידה וקריאה. האימונים עשויים לתרום גם לשיפור רמת הריכוז. אם כך, מחוז השימור הראשון של הנגינה הוא תועלת. הנגינה אינה ניצבת עוד בזכות עצמה, בזכות המוזיקה, אלא לצד תועלות התפתחותיות. המחקרים המוכיחים את התועלת הזאת יובילו הורים להמשיך ולהעניק אותה לילדים.

מחוז השימור השני הוא הנגינה בתרבות של מקום – מדינה, כפר, שכונה. תרבות נעה בזרמים של שינוי ושימור. כך היא, בשינוי תמידי לצד שימור-עצמי. לעתים הזרמים משתלבים זה בזה, לעתים הם נפרדים. לפעמים מה שמקשר ביניהם הוא נוסטלגיה (אינסטגרם, למשל). בזרמי השינוי של הנגינה נגעתי בשני החלקים הקודמים, אך על יסודות השימור של הנגינה פסחתי. הנגינה היא חלק מהתרבות המלכדת של מקום. חשבו על טברנות בסלוניקי, גיטרות הפלמנקו בברצלונה, אולמות קונצרטים בברלין ועוד ועוד. הנגינה היא התרבות של המקום. נגינה היא השתייכות למקום.

בארץ, לדעתי, הנגינה לא השתלבה במקום. השירה והתפילה בבתי הכנסת הן המקבילות לנגינה במקומות אחרים, אך הנגינה עצמה נעדרת. מלבד ישראל, במקומות שבהם הנגינה היא דומיננטית והכרחית לסדר יומה של התרבות המקומית יהיו תמיד מי שירצו לשמר אותה ולהמשיך אותה. הם יהיו הכוח שלא מאפשר לנגינה לגווע.

hendrix - guitar_hero

מחוז השימור השלישי הוא המובן מאליו: הנגנים של היום. אמנם הטכנולוגיה מנסה למשוך אותנו עוד ועוד לנוחות ולהקלות, אך אנשים נוטים להמשיך עם מה שהם מכירים. המוכר הוא ידוע. חלק ניכר מהנגנים של היום ימשיך לנגן כפי שהוא יודע, כפי שהוא מכיר, כפי שעשה כל חייו. כפי שהתמקצע.

הנגינה על הכלים המוכרים לא נעלמה כי היא לא יכולה להיעלם: כל מנגן שואף להכיר את כלי הנגינה שלו עוד, שואף למצוא בו את הצליל שהוא לא מכיר, לשפר את הצליל המוכר, לחקור עוד בידוע. הנגינה הישנה היא העמקה, לא בהכרח שמרנות.

מוזיקאים ידועים סיפקו השראה רבה למנגנים אחריהם. הם היו דמויות חיקוי לנגינה וגם לערכים ולחלומות. מי שצעד בדרכם לא יכול לזנוח כליל את הנגינה הישנה. ההשראה וההשפעה יוצרים שימור חומר של נגינה, שאולי הולך ופוחת, אך לא נגוז ונעלם. לטכנולוגיה החדשה ייקח זמן רב עד שתוליד גיבורי תרבות מוזיקליים להיתלות בהם. ויכול להיות שמאמצי הטכנולוגיה יבחרו לאחר זמן לתור אחר המקור ולהפנות עורף לחידוש.

Jimi Hendrix set guitar on fire

מודעות פרסומת