לי רומזים, רומזים פתאום

מאת DoMinorEffect

נסיעה במכונית היא זמן מצוין להתרכז בדברים רבים, מלבד בנהיגה המתרחשת מעצמה. וכך קרה שבנסיעה ארוכה לארוחת-חג משפחתית שמעתי ברדיו את השיר "אינטואיציה" של שלומי שבן והבחנתי ברמיזה הברורה שבלחן של השיר. למרות שהאזנתי לאלבום "עיר" של שבן עשרות פעמים, זו היתה הפעם הראשונה ששמתי-לב שהתיפוף של "אינטואיציה" הוא אותו התיפוף מ-fifty ways to leave your lover של פול סיימון.

השתילה המוצלחת של התיפוף הסיימוני ב"אינטואיציה" הופכת את עלילות השיר – קורות בחור המנסה לעזוב בחורה אך נכנע לחשקיו – לסיפור בשני רבדים: האחד, הקול המושר שמספר על לבטי הבחור והתמודדותו הגלויה; השני, קול התיפוף הסמוי מהשיר של סיימון, שמנסה להשליט בבחור מעט כח-רצון לעשות את הדבר הנכון ולמצוא לפחות דרך אחת לעזוב את אהובתו.

השזירה הסמויה בין שני השירים מבוצעת נפלא אך הקושי עם גילוי הרובד הנוסף הוא שלפתע היוצר מסיט את הדעת מהשיר ומציב עצמו מעל היצירה. אם לפני גילוי הרובד הסמוי הידיעה שיש בחור בשם שלומי שבן ששר את השיר היתה חבויה אי-שם בנבכי ההאזנה, הרי שלאחר הגילוי ניצב שלומי שבן, תופר הרבדים, בחזית היצירה. ההרמז לשיר של סיימון הוביל למודעות לתהליך היצירה – הלחן חדל להיות מובן מאליו כמבנה קשיח של השיר ונהיה אסופה של רכיבים גלויים. את השזירה ביצע שוזר שכעת אנחנו מודעים אליו. לא עוד שיר על בחור אנונימי, שאולי הוא הזמר ואולי הוא דמות בדיונית, אלא שיר עם יוצר בעל עולם תוכן גלוי. שימת-לב לתפר הסמוי פרם את מלאכת היצירה וחשף אותה.

באותה הנסיעה בה שמעתי את שבן ברדיו שודר גם המצעד העברי השנתי. כך הזדמן לי לשמוע את השיר "אלייך" של עידן עמדי. השיר מתאר אהבה חד-צדדית של עמדי – הוא רודף אחר מושא אהבתו אך היא לא משיבה לו אהבה. השיר כתוב כך שבשמיעה ראשונית ניתן להתרשם שמדובר בשיר סטנדרטי בין בחור לבחורה. אך באמצע השיר (ב-1:57 וב-2:06 בקליפ למעלה) רומז היוצר למאזינים שלא לקרוא את השיר כפשוטו ושותל ניגון כינורות מוכר – הכינורות מ"הבלדה לשוטר" מהסרט "השוטר אזולאי".

לעומת החיבור בין השירים שביצע שבן, התפירה של עמדי אינה כה בהירה, הן מוזיקלית והן רעיונית. מבחינת הלחן, תפקיד הכינורות נשמע מעט מנותק מהמהלך הטבעי של השיר. מבחינה רעיונית, עמדי רומז לנו שכמו השוטר אזולאי, איש תם ששירת נאמנה את משטרת ישראל אך היא הפנתה לו עורף ונפטרה ממנו, גם הוא חי ביחסים חד-צדדים עם מוסדות המדינה.

נקודת החיבור בין השירים אינה כה ברורה והיא הופכת את הקריאה בין שני הטקסטים, "אלייך" ו"בלדה לשוטר", למאומצת. להבדיל משירו של שבן, שיכול להתקיים גם אם לא נבחין בתיפוף מהשיר של פול סיימון, בשירו של עמדי ההיתלות בכתפי-ענקים נועדה בכדי לקיים את המשמעות המרכזית – לא שיר אהבה של חייל לאהובה, אלא שיר לארצו. ללא קריאת הטקסט הסמוי כוונת היוצר עלולה להתמסמס (תקנו אותי אם פספסתי משמעות ברורה יותר).

בשני השירים של שבן ועמדי הניחו היוצרים שהמאזינים מכירים את החומרים המצוטטים ושהם יבצעו את ההקשרים המתבקשים בעצמם. שני המוזיקאים הציבו את הציטטות בשיריהם כמעט כפי שהן במקור כדי להקל על המאזינים להבחין בהרמזים. אך מה קורה כאשר היוצר מחליט לשתול ציטטות באופן כזה שרק הוא ידע שהן שם?

ההמנון הצרפתי "לה מרסייז" (La Marseillaise) הוא מושא לציטוטים מוזיקליים רבים. הביטלס פתחו עמו את All you need is love כסמל לאהבה חופשית וצ'ייקובסקי השתמש בו ב-"הפתיחה -1812" כדי לייצג את פלישת צרפת לרוסיה במלחמה מאותה שנה. גם קלוד דביסי, מלחין צרפתי בן המאה ה-19, השתמש במרסייז ביצירותיו, אך בדרכים סמויות.

פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 ונוראות המלחמה שיקעו את דביסי בדכדוך והוא לא היה מסוגל להלחין לזמן-מה. שנה לאחר מכן, מפאת מחלת סרטן בה לקה, נסע דביסי לעיירת חוף למרגוע, ושם חש שעליו לתרום לרוממות הרוח הלאומית. מחסום היצירה הוסר והוא הלחין בקדחתנות. אחת מיצירותיו מאותה תקופה היא הסונטה לצ'לו ולפסנתר.

צ'לנית אמריקאית בשם Janelle Suzanne Ragno ניתחה את הסונטה בעבודת הדוקטורט שלה (pdf). מחקרה מראה כי דביסי שילב ביצירה מוטיבים שיסמלו את המלחמה – המזמור Ein’ feste Burg של מרטין לותר, מסמל את גרמניה, וההמנון הצרפתי לה מרסייז מסמל את מולדתו.

שני המוטיבים חוזרים רבות ביצירה אך קשה מאוד לזהותם. העבודה מראה כיצד בפרק השלישי מפרק דביסי את הפתיחה המוכרת של ההמנון, מעוות את המקצב ומעניק לצ'לו חלק מהמנגינה ולפסנתר את החלק המשלים. דוגמא לכך נמצאת בהקלטה למעלה בשניות 9:09-9:12. העלייה המהירה, שנשמעת כתחנת מעבר, היא פירוק של פתיחת ההמנון. קשה ואולי בלתי-אפשרי לזהות את ההמנון המפואר במעבר הזה, אך צירוף תווי שני הכלים מראה כי מבנה ההמנון אכן שם. דביסי חוזר על המעשה כמה פעמים לאורך הפרק (דוגמאות למכביר במחקר עצמו).

חייל במלה"ע הראשונה מנגן על צ'לו מאולתר מארגז תחמושת

בעוד ששלומי שבן ועידן עמדי פעלו בגלוי, דביסי מפרק את הסיפור שמאחורי היצירה כך שכלל לא נבין אותו בהאזנה וייתכן שגם לא בנגינה. הוא משתמש בטקסטים החיצוניים כחומר-גלם עבור יצירתו שלו ולא עבור הקהל. ייתכן שהוא מספר סיפור לעצמו – בשני הפרקים הראשונים הוא מצטט את המזמור הגרמני, אך בפרק השלישי והאחרון הוא משתמש בהמנון הצרפתי, אולי ככמיהה לניצחון של מדינות ההסכמה, וצרפת ביניהן, על הקיסרות הגרמנית. דביסי לא זכה לחיות עד סוף המלחמה ולראות את צרפת החבולה יוצאת כשידה על העליונה מול הגרמנים. המלחין נפטר בפאריז ב-1918 בשעה שהגרמנים מפציצים את העיר. האם הוא ציפה שהצופן שהוא הותיר בתווים יפוענח?

יוצרים שמוסיפים ליצירתם ציטוטים ממקורות אחרים צריכים לוודא שהרובד הגלוי ביצירה יציב ועצמאי, למקרה שבו הקהל לא מפענח את הרבדים הנסתרים שנשתלו. האתגר הוא כנראה במציאת האיזון בין עצמאות הרובד הגלוי לבין נפח המשמעות המתווספת עם גילוי הרבדים הנוספים.

(תודה לאחי אסף על הרעיון לרשומה)