לשתוק כדי לומר תודה

מאת DoMinorEffect

קריאות בוז ועידוד נקראו בקונצרט של אנסמבל "סולני תל-אביב", כך מספר מנצח ההרכב, ברק טל, באתרו. האנסמבל ניגן בקונצרט שנערך בכפר שמריהו יצירה מודרנית שזכתה לתגובות מעורבות. אהיה מרושע לרגע ואזנח את קריאות העידוד ואתמקד בקריאות הבוז. אותן קריאות, מעליבות ככל שיהיו – שאין לדעת אם כוונו כנגד איכות היצירה בעיני המוחים או כמחאה על השמעת יצירה מודרנית במקום עוד יצירה מהרפרטואר הקלאסי – הן מפלטו של היחיד משאר אמצעי הביטוי של הקהל, שגווניהם נשחקו עד דק.

אירוע ההופעה חווה דמוקרטיזציה, תהליך של הגברת מעמדו של הקהל בהשתתפות ההופעה. אחד מתוצרי הלוואי של התהליך (החיובי באופן כללי) הוא היחלשות המשוב בזמן אמת, בהופעה עצמה. אתייחס בטור הזה רק לפידבקים בהופעה ולא לכל המכלול של דמוקרטיזציה של ההופעה – כמו צילום ההופעה, הקלטתה, מימון קהל, שיחה מקוונת עם האמן לפני ההופעה, משוב אחריה, השתתפות בקביעת סטליסט וכדומה.

Andy Kaufman

תגובות הקהל בהופעות ובקונצרטים הן התניות חברתיות. בסוף כל שיר מוחאים כפיים, גם אם הביצוע היה גרוע. בקונצרט קלאסי לא מוחאים כפיים בין פרקים של אותה יצירה, גם אם הלב נוהה אחרי המבצעים ורוצה להודות להם על מה שאירע זה עתה. לפעמים ההתניות האלה מובילות למצבים מגוחכים. למשל, בהופעה של סיימון וגרפונקל בסנטרל פארק שרו השניים לקראת הסוף את "The Sounds of Silence". כשהם מגיעים לשורה "באור הבוהק ראיתי רבבת אנשים, אולי יותר", הקהל שואג, כאילו אמרו השניים "ערב טוב ניו-יורק!". הבעיה היא שהשורה הזאת מופיעה רגע לפני "people talking without speaking, people hearing without listening". הקהל שואג מתוך ההתניה להגיב כשקוראים לו (לכאורה), אבל זה לא העיתוי המושלם להיענות והשאגה חוטאת לשיר שהם מכירים היטב.

ההתניות של תגובות הקהל עברו תהליך של ריקון ממשמעות ולאחר מכן של הגברת עוצמתן בכדי לטעון אותן באיזשהי משמעות מחודשת. דוגמא מובהקת לתהליך הזה היא ההדרן. הרעיון בבסיס ההדרן הוא מחוות תודה של האמן לקהל, עבור תשואותיו והרעפת אהבתו. אבל ההדרן התרוקן ממשמעות וכיום כמעט בכל הופעה יש הדרן. התרוקנות המשמעות הראשונית של ההדרן הובילה לתופעות של הדרן כפול והדרן משולש, ולמעשה להפיכתו לריטואל ריק מתוכן. ההדרן הוא חלק מובנה בהופעה ולא תוספת של הכרת תודה.

דברים דומים אפשר לומר על מחיאות הכפיים, צעקות ה"בראבו" ורקיעות הרגליים. כל המחוות הללו עברו עיבוי והתארכות מוגזמת והן כבר לא מהוות מדד לשום-דבר שאירע על הבמה. למעשה, אותן מחוות הפכו מצורת משוב לצורת השתתפות של הקהל במופע. כך הוא הופך מישות סבילה לישות משתתפת, שהופכת את היוצרות, ונהיית העניין האמיתי באותו הרגע. לפעמים נדמה שהקהל מוחא כפיים לעצמו.

Audience

אמן צריך קהל ו(לרוב)חפץ באהבה ובהכרה. אבל לפעמים היחסים האלה לא כל-כך מובהקים. למעשה, ההתניות של הקהל יוצרות קושי לאמן להגיד משהו, להתריס, כלפי קהלו שלו. יכול להיות שאתה, האיש בקהל, אתה הוא מושא הביקורת של האמנות שמולך. יכול להיות שמי שאתה אוהב לא אוהב אותך. האהבה שלך לא רצויה כעת.

בסיבוב ההופעות האחרון של "אחד חלקי אחד" מופיע גם רמי הויברגר. הוא מדקלם מונולוגים וסיטואציות אל תוך השירים. המונולוגים יוצאים כנגד השעמום והבורגנות, כנגד חוסר תוחלת. יכול להיות שהם יוצאים כנגד הקהל שמאושר לראות את הויברגר עושה את מה שהוא עושה. בסרט הוליוודי אחרי המונולוגים של הויברגר היתה משתררת שתיקה. אבל המציאות מכתיבה תגובה הפוכה – שאגות וקבלה מוחלטת של הנאמר. הרי לא יכול להיות שהוא צוחק עלינו, אנחנו לא כאלה. הדומיננטיות של התגובות המועצמות, מחיאות הכפיים המתמשכות מדי, צעקות האהדה, כל אלה, מחלישות את השקט, את ההדהוד, את האפשרות שלא הכל בידור.

באנגלית קהל הוא audience, מלשון audio, קבוצת מאזינים. המונח מגלם משמעות פסיבית, בה הקבוצה קולטת את מה שמועבר מהצד המופיע. תהליך הדמוקרטיזציה של ההופעה מעביר את הכוח למשמעות בעברית – "קהל", קרי קבוצה של יחידים שהתאספה במקום אחד. המעבר הרעיוני הוא חד יותר ואפשר לומר שהוא מ"הופעה של א'" ל-"אני בהופעה של א'". תחת השינוי הזה גוברת המשמעות של תגובת היחיד בקהל – קריאות ביניים, קללות, קריאות בוז או קריאות חיבה ואהבה. הפידבקים האלה אינם מעידים על דבר מלבד על תגובתו של היחיד, אך הם כנראה יותר אותנטיים מהתגובות הקבוצתיות.

Applause

כל התסמינים של התגברות עוצמת המחוות הקבוצתיות – משך מחיאות הכפיים, צעקות עידוד וקריאות – מסמנות לאמנים שאנחנו כקהל כאן כדי ליהנות. ההנאה היא המוקד וכל האפשרויות האחרות – ללמוד, להכיר, לתהות – נחלשות. נחלשת גם האפשרות לומר – לא נהנינו. לא היה מושלם. היה רק בסדר. היחלשות האפשרויות המשלימות מאותתת למופיעים לא לקחת סיכונים, לא לאתגר, לא לחדש. הקהל צריך לרקוע ברגליים, להרגיש שהוא היה חלק מההופעה.

נותרה תגובה קבוצתית אחת שמבטאת בעיניי משוב אותנטי מהקהל. היא מופיעה בדרך-כלל אי-שם באמצע הופעה או קונצרט, אחרי שהתבססו היחסים בין המופיעים לקהל באותו הערב ולפני האופוריה או העייפות של הסוף. התגובה, וזה אינו מדד מדעי, היא השקט שלאחר מחיאות הכפיים לבין תחילת הקטע הבא. השקט הזה הוא המתח והציפייה לבאות. מידת זָכותו, הנקבעת מן הקבוצה, היא ההוקרה או ההוקעה על מה שזה עתה אירע על הבמה.

(התמונות לקוחות מהסרט Man on the Moon)

מודעות פרסומת